אודות רינה

נולדתי בישראל להורים שעלו מרומניה שנים ספורות לפני כן, והשפה המדוברת בבית הייתה רומנית.

כך יצא שידעתי לדבר רומנית לפני שידעתי עברית.

בגיל שנתיים רשמה אותי אימי לגן ילדים והמהירות בה נקלטה השפה במוחה של התינוקת הסקרנית הייתה מקור לשיחה וגאווה מצד אימי.

היא נהגה לספר כיצד בגילי הצעיר תרגמתי אותה לגננת והסברתי לה מה הגננת אמרה.

זה הזמן שבו נחשפתי לסיפורים ולמילה הכתובה. בתמונות הילדות שלי אני ישובה על ברכי הגננת כשבידיה ספר ועיניי נוצצות בזמן שהיא מקריאה.

בכיתה ז' כתבתי את הסיפור הקצר הראשון שלי. הראיתי אותו בגאווה למורה לספרות שאמרה לי: "תראי רינה, זה מאוד ילדותי. אני לא בטוחה שאת יכולה להיות סופרת"

אז זהו. שכן.

בכיתה ז' עוד הייתי ילדה, אבל כעת אני אישה שכתבה והוציאה לאור ספרי ילדים, ספרי זכרונות וספר פרוזה אחד. השני כבר מתבשל בעריכה והשלישי כבר יושב לי בראש ומחכה בסבלנו שאכתוב אותו.

יש לי את הקצב שלי ולקח לי זמן אותו השקעתי בלימוד והתמקצעות. ערכתי ספרים, קראתי מליוני מילים ולא הפסקתי לכתוב. על הכל.

הראשונים לצאת לאור ובאופן עצמאי היו ספרי הילדים.

לכל ספרי הילדים שלי מצורף דיסק שמע. גם כאן הושקעה מחשבה רבה. ראשית, המטרה הייתה להעשיר את עולמו של הקורא צעיר. בדיסק מלווה הסיפור במוסיקת רקע מתאימה.

דמיינתי ילד שיושב ומביט באיורים, מתבונן במילים ושומע אותם יחד עם המוסיקה. ראיתי בעיני רוחי אדם צעיר מאוד שרוצה עצמאות, להיות מסוגל "לקרוא" לבד גם כשההורים עסוקים ואינם פנויים להקריא לו סיפור. כמובן שהדיסק אינו תחליף להורה שיושב עם הילד אחד על אחד, אלא מהווה תוספת נעימה וחווייתית לשעת הסיפור.

לפני מס' שנים פנה אלי אב לילדה שרכש עבורה את ספרי הילדים שלי וביקש ממני לכתוב ספר ילדים לזכרו של בן דודו שנהרג בתאונת מטוס. נעניתי לאתגר, ואחרי ראיון ותחקיר יצא לאור הספר נשר בשמים. ספר ילדים לכל דבר שמספר על אביחי, הנשר בשמים ועל בני משפחתו החיות בג'ונגל ומתגעגעות אליו. כך נחשפתי לסוג אחר של כתיבה. כתיבת ספר זיכרון.

בשנים האחרונות ערכתי שני ספרי זיכרון, לא לילדים, שמטרתם האחת היא לשמש עדות כתובה ונצחית להיסטוריה האישית שלהם ולהשפעתם על הסובבים אותם.

כך מצאתי את עצמי בשני הקצוות. מצד אחד ספרי הילדים התמימים המאוירים והעליזים– אנשים בתחילת החיים ומהצד השני ספרי הזיכרון, על אנשים שכבר אינם אך הוויתם, מורשתם, קיימת ונוכחת ממש כאילו הם עדין כאן.

אישית, אני חושבת שלא צריך לחכות שאדם כבר לא יהיו איתנו כדי לתעד את חייו ולספר מי הוא ומה הוא מסמל עבור הסובבים אותו. אפשר וצריך לתעד את החיים בשביל הדורות הבאים. אנחנו היום השורשים של העתיד.

בהמשך ישיר לכל המידע שצברתי בניתי סדנת כתיבה לכל מי שאי פעם אמרו לו: "אתה לא!"

אז אני אומרת את/ה כן! לגמרי כן.