הילדים גדלו…

מה קורה כשהילדים כבר צריכים אותנו פחות ופחות? מתי בדיוק התהפכו היוצרות ואני זו שרודפת אחרי תשומת ליבם?

 הילדים שלי גדלו. זה בא לידי ביטוי בהמון דברים ביום יום. למשל הזמן שהתפנה לי פתאום אחר הצהריים כשכבר לא הייתי צריכה לרוץ למתנ"ס לחוג אלקטרוניקה של הגדול, להשאיר אותו שם, לטוס בלי שום עבירת תנועה לאימון כדורגל של הקטן, לוודא שהוא נכנס למגרש, לחזור לאסוף את הגדול מהחוג, לקנות לו נקניקיה כי ברור שאחרי שעה של חיבור חוטים והדלקת נורה זעירה הוא נורא רעב, לנסוע לאימון כדי להספיק לראות את הילד קצת משחק, להסביר לגדול בפעם המילון שלא לא יכולתי להשאיר אותו לבד בבית וכן הוא היה חייב לבוא איתי ולא אין לי שתייה עלי, לאסוף את הקטן מסריח אחרי האימון, להסביר לו למה לא יכולתי לקנות גם לו נקניקיה לחזור הביתה מקלחות, ארוחת ערב (כי רוב הלחמנייה נפלה על הריצפה), סיפור לפני השינה וזה פחות או יותר מתאר את שגרת חיי בשנים עברו.
אבל הילדים גדלו. הבנתי את זה כבר לפני כמה שנים ביום שבו יצאתי באופן מיוחד קצת יותר מוקדם מהעבודה כי ידעתי שהילדים בבית ואין חוגים היום, אחר הצהריים פנוי ותכננתי משחקי קופסה לתוך הלילה. כשנכנסתי הביתה השקט הימם אותי לכמה דקות. כל אחד מהם היה בחדרו, מול מחשבו. חיבקתי ונישקתי אותם ואמרתי להם יאללה תסיימו מה שאתם עושים ובואו לסלון לשחק. הקטן שכבר לא היה כל כך קטן אמר לי: "המשחק שלי ארוך, קבעתי עם חברים ולא בא לי לשחק איתך", והגדול שתמיד היה קצת חצוף אמר לי: "אימא למה באת מוקדם כל כך. את מפריעה לנו!"

 

פעם הם חיבקו אותי...

פעם הם חיבקו אותי…

נעלבתי. בתוך הלחץ היום יומי פיניתי זמן ואנרגיה בשבילם והם נפנפו אותי כאילו הייתי זבוב טורדני. אבל, אחרי שסיימתי לרחם על עצמי שהילדים שלי לא צריכים אותי יותר פתאום הבנתי שיש לי מלא זמן עכשיו.

 עד אותו זמן רדפתי אחרי הזנב, לא מספיקה לכבס לא מספיקה לבשל לא מספיקה לסדר את הבית. עכשיו הכל השתנה. התחלתי לתכנן לי פעילויות מגוונות לאחר הצהריים. יום אחד בישלתי, יום אחר כיבסתי ולמחרת קיפלתי וסידרתי בארון. חודש שלם החזקתי מעמד עד שנשברתי. זה משעמם טילים.
אז חזרתי לילדים. הבנתי שמשחקי קופסה כבר לא ילכו בינינו ועלי לפתות אותם בדרך אחרת כדי לזכות בתשומת לב. קניתי מחשב נייד. ביקשתי מהם שילמדו אותי לשחק את המשחקים שלהם כדי שנוכל לשחק ביחד. נראה לי שזו הייתה הפעם היחידה ששניהם הסכימו פה אחד ועשו יד אחת נגד האימא ה"לא נורמלית" שלהם. הם הסבירו לי לא בשקט ובלי סבלנות שזה לא יקרה וחזרו כל אחד לחדרו.
כנראה שהם לא יודעים עם מי יש להם עסק. אני לא מקבלת דחייה בקלות שכזו.
כמה ימים אחרי זה וידאתי שאין מה לאכול בבית וישבתי בשקט בסלון מול הטלוויזיה. ארבתי. בשעות הערב המוקדמות הם יצאו מהחדרים, עשו סבוב על המקרר, ראו שאין מה לאכול וחזרו לחדרם. המשכתי לחכות. כשעה אחר כך הם הופיעו שוב, עשו עוד סבוב על המקרר, חיטטו בארונות ורק אז פנו אלי. "אימא אין מה לאכול."
"מה, באמת?" שיחקתי את התמימה. "אז מה נעשה?" הגדול אמר "בואי נזמין פיצה". הקטן אמר "לא בא לי פיצה" ואני אמרתי "אולי נצא לאיזה בית קפה?" הם החליפו מבטים, חזרו לחדרים שלהם ואחרי כחצי שעה יצאו מובסים ומורעבים ואמרו בסדר. רק תנאי אחד היה לי. את הטלפונים משאירים בבית. כולם.
היה כיף. הצלחתי לנתק אותם לשעה וחצי מהמחשב ולקבל מהם תשומת לב מלאה. חלקנו אוכל, ריכלנו על המורות והחברים ולזמן קצר ויקר הם שוב היו הבנים שלי ואני האימא שהם אוהבים.
מאז, אני נוהגת אחת לשבועיים לצאת איתם. כבר לא צריך מניפולציות ונראה לי שהם אוהבים ומוקירים את הערבים שלנו יחד לא פחות ממני.
הילדים גדלו וטוב שכך. אבל יחד איתם גם אני גדלה ועם כל הכבוד להם, הם עדיין לא יכולים עליי!

 

האפרוחים שלי עכשיו

האפרוחים שלי עכשיו

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | סגור לתגובות על הילדים גדלו…

שני בנים וכלבה. היום פוסט על הכלבה.

על כלבות ואדוניות, ימים של חורף, שמיכת פוך ופינוקים.

הבנים שלי והכלבה מספקים לי סיפורים, חויות ותובנות ברמה יומיומית. על הבנים כבר כתבתי בעבר. היום הבמה של מיקה שלי. הכלבה.
בשבת האחרונה ירד גשם רוב שעות היום. מיקה לא יורדת למטה בגשם. היא בקושי מוכנה לצאת ממתחת לשמיכה של אחד הבנים שהיא השתלטה להם על המיטה. בצהריים הכרחתי אותה  לרדת. הפעם האחרונה שהיא ירדה הייתה  בליל אמש ואני כבר דמיינתי את השלפוחית שלה מתפוצצת. מתחת לבנין בו אנו גרים יש גינונת. כמה אבנים גדולות, קצת צמחיה ירוקה והעיקר, זה מקורה. הרמתי אותה כדי שהאריסטוקרטית לא תפגע חלילה מקפיצה מעל הגדר הקטנה שיש שם, קרעתי את הגב שלי והנחתי אותה בעדינות בתוך הגינה. תעשי פיפי מהר, קר. אמרתי לה. מיקה הרימה אלי את הראש, כשכשה בזנב ולפני שהספקתי למצמץ זינקה משם ונעמדה לידי.

הלוגו של מיקה
מיקה מזהה מצבי רוח שלי ולכן אני יודעת שאסור לי לצחוק כי היא תחשוב שאנחנו משחקות ומשום מה היא ממש לא ממושמעת כשהיא מחליטה שעכשיו משחקים. לעומת זאת כשהיא חושבת שאני כועסת עליה היא הכלבה הכי טובה בעולם. לקחתי נשימה ואמרתי לה, תחזרי מיד לגינה ותעשי פיפי. היא באמת קפצה חזרה פנימה, עשתה לי טובה ורחרחה כמה עלים. הנה חשבתי בלב עוד שניה היא משתינה ואפשר לחזור הביתה. אבל למיקה היו תוכניות אחרות. היא באמת התיישבה אבל לא כדי להשתין אלא כדי ליילל לי שאסכים לה לצאת משם. תעשי פיפי אמרתי בקול הכי רציני שיכלתי לגייס באותו רגע. ניסיתי לעזור לה על ידי השמעת הקול שמשמיעים לילדים כשרוצים לגרום להם לעשות פיפי. שכן שעבר לידי בדרך לזרוק זבל התפוצץ מצחוק למראה הכלבה שיושבת בתוך הגינה מאחורי הגדר ומכשכשת בזנב ואני שעומדת מולה ועושה פש פש פש. תשתיני כבר אינעל אחותך. עשר דקות אחרי היא שכנעה אותי לעלות הביתה. לא עשתה כלום. בשניה שנכנעתי והסכמתי שהיא תצא משם היא זינקה לתוך הכניסה, לא הפסיקה לקפץ משמחה כל הדרך הביתה במעלית, ועשר שניות אחרי שנכנסנו היא כבר הייתה מתחת לשמיכה, שמחה בחלקה שהסיוט שלה נגמר…

24-04-10_1819


 את מיקה אימצנו כשהיא הייתה בת חודש מצער בעלי חיים. היא הייתה כל מה שלא רציתי. פינצ'רית מעורבת, חומה ורגילה. יש לי ניסיון עם פינצ'רים. הם רעשנים, עקשנים, ויש בהם רוע. נכון לא כולם. רק אלה שאני מכירה. אבל מיקה שכבה בכלוב, עם עיניים גדולות ועצובות. סיפרו לנו שאותה אף אחד לא יאמץ כי יש לה רגל שבורה ואנשים לא רוצים לאמץ כלב פגום. באותו רגע שילמנו עליה ואמרנו זו שלנו.
כשהגענו איתה הביתה, הדבר הראשון שהיא עשתה היה לחרבן. לא האמנתי כמה הרבה יצא מהדבר הקטן הזה. אבל מיקה הייתה הפתעה אחת גדולה. בשבוע הראשון היא ישנה איתנו במיטה. היא נהגה לטפס על הכרית מעל לראשו של בעלי ולישון לו על הקרחת. אני הייתי קמה כל כמה שעות, שמה אותה על עיתון ואומרת לה פיש פיש, והיא הייתה עושה. ממש כלבה מושלמת. היא "נגמלה" די מהר ועברה לגור במיטות של הילדים. זה היה לפני חמש שנים.
עכשיו אנחנו עומדים ליד החלון ומחכים. מחכים לדקה של בלי גשם כדי שכבוד רוממותה תסכים לרדת לשרותים הגדולים למטה ואני אוכל לישון בשקט ששום שלפוחית לא הולכת להתפוצץ לי בבית.

אני כל כך שמחה שהחורף הסתיים ואוכל לחזור לשגרת הורדה שלא כוללת הכנה נפשית ובקשת רשות ממיקה להוריד אותה. אני שמחה שלפחות השנה סיימתי לעמוד בקור מתחת למטרייה ולקלל מתחת לשפם שאין לי את היום שגיליתי שאני מאוהבת בכלבה. תרתי משמע.

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | סגור לתגובות על שני בנים וכלבה. היום פוסט על הכלבה.

עוד שבת של כדורגל. הנאה או סיוט?

קללות, איומים וטינופת. כך ביליתי את השבת האחרונה.

 אתמול הייתי במשחק כדורגל. השחקנים, נערים בני שש עשרה. האוהדים: הורים, אחים, דודים וסתם משועממים שגרים בסביבה.

בנוסף, היו שם גם כמה ילדים, בני כשבע עד תשע, אחים של השחקנים במגרש,אבל במקום לצפות במשחק הם העדיפו לשחק אחד עם השני. הם רצו ורדפו אחד אחרי השני ימינה ושמאלה וזה לא היה ממש מעניין עד שאחד מהם הוריד סטירה לילד אחר. ה"מוסטר" רץ כמובן בבכי לאימו. הילד היה ג'ינג'י וכידוע כשהם מסמיקים ולא משנה מה הסיבה, כל גופם הופך להיות אדום.

אימו של הג'ינג'י, רדפה אחרי הילד שסטר לבנה וצעקה עליו. "מה עשית לו? למה ככה? יהיה נעים לך שאני יחטיף לך סטירה גם?". הצרחות היו מלוות בתנועות ידיים לכל כיוון אפשרי כאילו מדובר בשעור קפוארה. הילד לא ענה לה, רק ישב, הסתכל עליה ושתק. זה כמובן הרגיז אותה עוד יותר. היא קראה לבן שלה שיבוא ויוריד לו סטירה בחזרה. במילים שלה. ברור שהכל נעשה בצרחות וגם מי שמאד רצה לא יכול היה להתעלם מהדרמה.

בשורה מאחוריי התיישבו כמה דקות לפני כן אבא ובת. היא בגיל צבא, הוא איש לא צעיר ולא קטן מימדים. הם באו לעודד נער שמשחק בקבוצה היריבה.

נחזור לאימא הכועסת. אחרי שהיא סיימה לצרוח על הילד שסטר לבנה, היא חזרה למושב שלה ובדרך צרחה בקולי קולות "בא לי לקחת את הראש שלו ולדפוק אותו ברצפה שיהיה לו ארוע מוחי. ראיתם מה הוא עשה לבן שלי?" גם אלו הן המילים שלה.

אותו אדון שישב מאחוריי אמר לבתו: "תראי. אם ככה ההורים מדברים ומתנהגים מה הפלא שהילדים אלימים ומרביצים?"

תוך כדי כל זה היה גם כדורגל במגרש. אחת האמהות מהקבוצה שלנו לא הפסיקה לצעוק, לקלל את השופט, את השחקנים של הקבוצה היריבה. האבא שמאחוריי גיחך רב הזמן ואמר, "מה יש לה? זה משחק של ליגת האלופות? איזה הגזמה".

ואז הבן שלו נגע בכדור. כמו פיל בחנות חרסינה הוא נעמד ושאג. כאילו כל השחקנים על המגרש יזוזו הצידה מכוח שאגתו ויתנו לבן שלו, שנכנס כמחליף כמה דקות לפני כן, פשוט לרוץ לשער ולהבקיע גול. הילד איבד את הכדור אחרי חצי דקה ושוב היה שקט יחסי מאחוריי, רק ביקורת על האמא הצועקת שלנו.

כשהסתיים המשחק האבא מאחוריי סיכם אותו בכך שאנשים לא נורמלים, אין להם דרך ארץ ויש להם הרבה חוצפה. יכול להיות שהייתי מסכימה איתו אבל…

כשנעמדתי והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות העפתי מבט לכיוון המקום בו ישב האדון עם בתו. מי שלא מכיר איך נראים מקומות הישיבה במגרשי כדורגל בארצנו צריך לדעת שמדובר בכסאות פלסטיק ממוסמרים למדרגת בטון. בדרך כלל במגרשים האלה אין סדרן או מישהו ששומר על הניקיון. בחורף הרוח והגשם קצת מרעננים את האבק והלכלוך, ובקיץ הצופים שבלית ברירה יושבים ו"מנקים" את הכסאות בעזרת המכנסים שלהם.

במקום בו ישבו האבא פיל והבת חיילת נותרה טינופת שלא הייתה מביישת את חיריה.  היא אכלה קלמנטינה ואת הקליפות, הגרעינים והמון מיץ מתוק ודביק זרקה על המושב לידה.  הוא פיצח גרעינים אכל תורמוס וזרק את הקליפות על הרצפה. המקומות הבודדים שנשארו נקיים היו איפה שהרגליים שלהם דרכו. כל סביבת המושבים שלהם הייתה פשוט מטונפת.

מי אמר: דרך ארץ? נימוסים? חוצפה? חינוך מתחיל מהבית?

על זה נאמר נאה דורש אבל מגעיל מקיים.

הבן שלי שחקן כדורגל. זה מה שהוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. אבל כשאלה פני הספורט, אלה ההורים והאחים של השחקנים לא בא לי. לא רוצה שזה מה שהוא יהיה. לא רוצה שהוא יחיה בתוך קללות, יריקות, אלימות ולכלוך. לא היה שום דבר ספורטיבי שם, גם לא במגרש אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר..

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על עוד שבת של כדורגל. הנאה או סיוט?

נהגת ותיקה מול נהג חדש

הורה מלווה בן מתלווה וחוקי התנועה שבינינו

כשהייתי בת טיפש עשרה רק חיכיתי להיות גדולה ועצמאית כבר. לא להיות תלויה באף אחד ובעיקר שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות. לכן, כשמלאו לי שש עשרה כבר רצתי ללמוד נהיגה. אבי לא תמך ברצון שלי, הוא אמר לי שהוא לא יכול לממן לי השעורים כי המצב קשה אך כשאני רציתי משהו שום דבר לא עמד בדרכי. אז הלכתי לעבוד. מדי יום חוץ מימי שני, אחרי הלימודים, הלכתי למספרה שם ניקיתי את הרצפה חפפתי ראשים ועם הזמן התקדמתי ולימדו אותי למרוח צבע! קיבלתי משכורת, טיפים ומחמאות ועם זה מימנתי את שעורי הנהיגה שלי. בזמני לא היה מינימום שעורים ודי מהר המורה שלי אמר שאני מוכנה לטסט. ניגשתי ועברתי את הטסט הראשון. זה היה בחודש מרץ של שנת 1986.נהג חדש
בחודש מרץ של שנת 2013 בני בכורי ניגש לטסט.
הוא התחיל את שעורי הנהיגה שלו לפני כחודשיים. גם הוא עבד כדי לממן לעצמו את השעורים. הוא לא שאל אותי אלא הודיע שהוא הולך ללמוד נהיגה. הוא התארגן לבד עם מורה ויצא לדרך.
אחרי השיעור הראשון הוא חזר הביתה מלא התלהבות. "היום העברתי עד להילוך שלישי במהלך השיעור" הוא סיפר ועיניו נצצו. זה היה מצחיק. המורה שיבח אותו על כך שהוא הצליח לא לדרוס אף אחד והוא היה מאושר. זמן קצר אחר כך כשנסענו יחד הוא עוד היה נחמד ושאל על כל תמרור שראינו בדרך והסביר לי מה הוא יודע על החוקים והתמרורים. הכל היה בסדר עד ש….הילד תפס בטחון. בכל פעם שנסענו יחד הוא התחיל להעיר לי. את מאותת מאוחר/מוקדם מדי, הפניה שלך חדה/רחבה מדי, את חונה לאט מדי, אמא, את לא אדיבה בכביש, למה את לא נותנת להם לחצות, לעבור, להיכנס, וכו'……….
אחרי פעמיים שלוש כאלה כשהגבול בין משעשע למציק נפרץ, עצרתי את הרכב באמצע הכביש (לא לדאוג הסתכלתי במראות ועשיתי את זה במקום בטוח) ואמרתי לו: "אתה מבין שברכב שלי אתה אמור לנהוג אחרי שתעבור טסט כן?" הילד פתח עיני עגל ושאל בשיא התמימות "מה, אני רק מזכיר לך כי עבר המון זמן מאז שאת למדת נהיגה ובטח שכחת כמה דברים!!!!!"
העובדה שבמהלך כל שנותיי כנהגת לא נתפסתי אפילו פעם אחת, אין ולא היו לי דוחות על שום דבר, לא עשיתי אף תאונה (טפו טפו טפו) כל זה לא נחשב בעיניו. מה שקובע זה מה שהוא יודע. כן, הדור הזה שיודע הכל יותר טוב מכולם.
בשנת 1986 אחרי שהוצאתי רישיון נהיגה, ביקשתי מאבא שלי סבוב על הסובארו האדומה בבת עיניו. למרות שאז לא הייתה חובה כזו הוא ליווה איתי בנסיעה הראשונה. חזרנו הביתה אחרי כחצי שעה. כל הדרך הוא אמר לי ללחוץ על הברקס. הוא אמר לי את זה ברומנית, שפת האם שלו. אני משום מה הבנתי את המילה כללחוץ על הגז. חצי שעה הוא צרח תלחצי על הברקס ואני רק האצתי, חתכתי, פניתי וחניתי במהירות ובלי להבין מה הוא רוצה מחיי. הגענו הביתה בשלום. הוא אמר שלעולם לא ירשה לי לנהוג לבד, שאני מסוכנת לציבור, לעצמי ולאוטו.
אחי ואימי יצאו להגנתי ושכנעו אותו שאני נהגת טובה והוא מלחיץ. שיסמוך עלי ויתן לי לנהוג לבד. בשבת שאחרי הוא הסכים לתת לי את האוטו לבד. נסעתי לחברה. דפקתי את האוטו. שברתי פנס. חזרתי הביתה ואיבדתי את הרישיונות. מזל גדול שאבא שלי באמת אהב אותי מאוד, אחרת לעולם לא הייתי נוהגת על הסובארו שלו יותר.
עכשיו תורו של בני בכורי. הוא עבר את הטסט כמובן. היום אנחנו יוצאים יחד לסבוב ראשון. בהצלחה שיהיה לנו, ושנחזור הביתה בשלום.

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על נהגת ותיקה מול נהג חדש

בני הצעיר – נתן לי כרטיס אדום! איך הפכתי מאימא לאוהדת וחזרתי להיות אימא בחזרה….

משחק בברצלונה, הכוכב שלי קופץ מתכונן לנגיחה

משחק בברצלונה, הכוכב שלי קופץ מתכונן לנגיחה

כשבני הצעיר היה בן שש הוא החליט להתנסות בכדורגל. רשמנו אותו לבית ספר לכדורגל והזאטוט החל מסלול שנמשך כבר עשר שנים. יחד עם ההתקדמות שלו בתחום הספורטיבי, גם אני כאמא לשחקן עברתי תהליך. יותר נכון מטמורפוזה.
בשנה הראשונה של הכדורגל לא הייתי מאוד מעורבת. לא הייתה אוירה תחרותית בבית הספר לכדורגל, מדי פעם נערכו משחקים עם ילדים מקבוצות אחרות וסך הכל זה היה נחמד מאוד. הקטנטנים שרצים אחרים הכדור, הנעלים שעפו יחד עם הנסיון לבעוט והרצון הכל כך חזק לחקות את הגדולים ולעשות כל מיני תרגילים.
שנה אחרי זה, הילד החל לשחק בליגה.
ליגה זו אופרה אחרת. ליגה זו תחרות. זה לקום בשבת בבוקר לפעמים מאוד מאוד מוקדם כדי להספיק לאכול ארוחת בוקר מזינה ולהגיע בזמן למגרש. זה לנסוע לכל מיני מקומות בארץ, לכל מיני מגרשים. ליגה זה לשמוע הורים אחרים ואת דעתם על המאמן, אימא שלו ובאופן כללי על כל בני ישראל באשר הם. וליגה זה שופטים.
התאקלמתי די מהר כאמא לילד שמשחק בליגה. גיליתי שיש לי מה להגיד ופתאום אני מבינה מצוין את כל החוקים והכללים. לפעמים אפילו יותר טוב מהשופט עצמו. באותן שנים עוד ישבתי ביציע ועיקר העידוד שלי היה לצעוק לבן שלי עצמו כל מיני הגיגים משעשעים כמו: "נו, עוד גול לאימא"….או "אם לא תבקיע את השער הזה אין דמי כיס השבוע" וכו'.
בליגה כזו של קטנים משחקים שבעה שחקנים על חצי מגרש. האווירה מתאימה לגיל הילדים וקל להזדהות עם כל שחקן וכל הורה. היה משעשע, הייתה אוירה נחמדה ואז הילד התבגר.
המשחקים הפכו להיות של גדולים כלומר אחד עשר שחקנים לכל קבוצה, מגרש שלם.
אף אחד לא הכין אותי ואת סביבתי למשחקים "של גדולים". האווירה במגרש השתנתה, המתח והתחרותיות הורגשו ביתר שאת ואני התאמתי את עצמי בלי להרגיש אפילו למציאות החדשה. אף אחד לא האמין שזה מה שיקרה לי.
כדי להבין את גודל המהפך אני מציינת שלפני שהבן שלי נהיה ספורטאי אני אישית לא ממש אהבתי ספורט. לא לעשות, לא לראות ולא שום דבר שקשור בספורט. לא עקבתי אחרי שום דבר, ובגדול דעתי על ספורטאים ואוהדים לא הייתה חיובית במיוחד.
הבן שלי גילה את עצמו כשחקן ואני וכל מי שהיה סביבי גילה אותי כאימת כדורגל. (מלשון אימא). ממישהי ששנאה את המשחק, לא הבינה את החוקים וגם לא רצתה הפכתי להיות אימא שמבינה היטב את ההבדל בין פאול לפנדל, יודעת לזהות אופסייד ויש לה מה להגיד על השיפוט החד צדדי, על המאמן שאי אפשר להבין את ההחלטות שלו ועל השחקנים בעיקר של הקבוצה היריבה שחוץ מכדורגל עושים הכל (בושידו, גו'דו, כדור עף וכו').
עם הזמן מצבי החמיר. ירדתי מהיציע ועמדתי צמודה לגדר. היה לי מה להגיד לשחקנים שניסו ולפעמים גם הצליחו להוציא את הכדור מרגליו של צעיר בניי המתוק. צעקתי במלוא כוחי. לא קיללתי חלילה אבל הסברתי בדרכי שלי שככה לא מתנהגים ושיותר טוב שאימא שלהם תלמד אותם נימוסים ושאבא שלהם ילמד אותם מה זה ספורט בכלל וכדורגל בפרט. כשהשופט עשה טעות נוראית ושרק נגד בני הצעיר או הקבוצה שלו הסברתי לו שמשקפיים לא עולות כל כך הרבה כסף בימינו ושמיד אחרי המשחק ירוץ לעשות לעצמו כדי למנוע עוגמת נפש מהקבוצות שהוא ישפוט אחרינו. ועוד כל מיני כאלה.
אחרי כמה שנים של אמהות בצל הכדורגל, אחרי שגיליתי את השחרור מאגרסיות שאפשר לעשות במגרש איפה שכמעט הכל מותר, עברתי השנה גמילה.

למי שמבין - המסי הפרטי שלי.....

למי שמבין – המסי הפרטי שלי…..

קצת כפו אותה עלי. בני הצעירהוציא לי כרטיס אדום והודיע לי שאו שאני נרגעת או שהוא מרחיק אותי מהמגרש.
אז ברור שאני הולכת. אין מצב שלא אהיה שם עם כל נגיעה שלו בכדור. הוא גם נוהג להפריח לי נשיקה באוויר כשהוא מבקיע וזה משהו שאני מסרבת לפספס.
אבל למדתי לא להביע את דעתי בקול רם. (רק מי שיושב ממש צמוד אלי שומע אותי), למדתי לתעל את האגרסיות למקום אחר והאמת, אני נהנית עכשיו מהמשחק ומהשחקן הפרטי שלי הרבה יותר מבעבר.

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על בני הצעיר – נתן לי כרטיס אדום! איך הפכתי מאימא לאוהדת וחזרתי להיות אימא בחזרה….

חיילת של אהבה.

בכורי (כך יקרא מהיום הבן הבכור שלי בבלוג).
כשבכורי היה כבן שלוש ארבע הוא מאוד אהב את השיר של אייל גולן "יפה שלי". בכלל כל האלבום חייל של אהבה (שאין לי מושג איך הגיע אלי הביתה) התנגן אצלנו בבית שעות נוספות ובמיוחד השיר הזה. הוא כל הזמן ביקש לשמוע אותו, כל הזמן רצה רק אותו, והתפשר רק על שמיעת כל התקליטור הספציפי הזה, כך שהשיר הזה התנגן אצלנו בבית רב שעות הערות שלו.
בכורי היה אתגר בשבילי בגלל שמילדות הוא ידע יותר טוב מכולם ובעיקר ממני הכל. הענין הוא שגם אני אז ידעתי הכל יותר טוב מכולם ובטח מילד קטן שאין לו מושג מהחיים שלו…..
לאור זה הגעתי איתו למצבים בהם הענשתי אותו. העונש שהכי זרם לי בטבעיות היה למנוע ממנו לשמוע את השיר הזה כל פעם שביקש ובכלל להשתמש בשיר כפרס על זה שהוא עושה מה שאני אומרת לו!
ברמה האישית אגואיסטית שלי גם נמאס לי לשמוע את השיר הזה כל כך הרבה ואולי בגלל זה נראה לי שבכך שאני מונעת ממנו את השיר כולם זוכים.
אני לא זוכרת עד כמה הסנקציה הזאת עזרה בזמנו אבל אני בהחלט מודעת לזה שזה ההפך להיות "הנשק" שלי עד היום. בכל פעם שהוא לא עושה מה שאני מבקשת, רוצה, מחנכת, אני מענישה בכך שאני מונעת ממנו משהו שהוא רוצה. משהו שרק אני יכולה לתת לו.
באחד הויכוחים האחרונים שלנו הוא נבח עלי שאני תמיד מונעת ממנו דברים שלדעתו, כאמא, אני צריכה לתת לו (כמו שעורי נהיגה) בגלל שאני לא אוהבת את האופי שלו. מה שלא הצלחת לחנך אותי עד עכשיו כבר לא תצליחי. ציטוט.
המשפט הזה החזיר אותי אחורה למשפט שנהגתי אני לומר לאימי בויכוחים האין סופיים שהיו לנו. אני אמרתי לה, בדרך כלל בבכי ובצעקה למה את לא מקבלת אותי כמו שאני? למה את כל הזמן רוצה שאעשה דברים שהם את, לא אני. התשובה שלה הייתה שמה שהיא מבקשת ממני זה לא ענין של אופי אלא של חינוך. היא קראה לי עצלנית כי לא סידרתי אף פעם את החדר שלי. להשקפתה העובדה שאני לא מסדרת מופנה נגדה כאילו אני עושה לה דוקא בזה שבבית המתוקתק שלה אני לא מקדישה רבע שעה כדי לסדר את החדר. (אצלי עיקר הבלאגן היה בספריה שהייתה לי תמיד עמוסה ספרים מחברות וסתם ניירות).
נשבעתי אז ואני זוכרת איך הרגשתי בזמן השבועה שלי שאני לא אהיה כך עם ילדי, אני אתן להם להיות מי שהם ואיך שהם בלי לכפות את הדרך והרצון שלי עליהם.
אבל איכשהו אני בדיוק שם. האם בשם החינוך, הדרך הנכונה והערכים שלי אני מונעת ממנו להתקדם ולהגשים את עצמו, או שזה רק יסורי המצפון שלי מדברים?
כשהבנתי את זה הזדעזתי. עיקר הריבים והויכוחים שלנו הם על אי הסדר בחדר שלו (נשמע מוכר?), על ערמות הכביסה שעל הרצפה שם, על כלי האוכל שמכסים את השולחן שלו כשאני במפורש ביקשתי לא לאכול בחדר! אני מענישה אותו כי הוא ממרה את פי אבל הוא לא בכוונה יושב חושב ומחליט לעשות הפוך ממה שאני אומרת. זה הוא. זה האופי שלו. זה הבן אדם. ואני חייבת לקבל אותו כמו שהוא.
בתוך ההלקאה העצמית שלי נותרת בי הדילמה. נכון, יש לו אופי מסוים. אבל גם לי יש אופי מסוים. עד כמה הורה יכול לספוג בשתיקה אופי של הבן שלו? מה ההבדל בין חינוך לבין סתם התעקשות לא הגיונית?
מפרספקטיבה של זמן ונסיון וכמו שאני רואה את זה עכשיו אלה דברים קטנים לא ברומו של עולם. (אם למשל הוא היה מחליט לחזור בתשובה זה היה ברומו של עולם), אבל הדברים הקטנים האלה מקוממים אותי ומפרים את שלוותי.
מאותה פרספקטיבה אני גם שמה לב שבסך הכל אמנם מנעתי ממנו כמה דברים אבל נתתי לו הרבה יותר ממה שמנעתי. הוא אדם עם בטחון עצמי, עצמאי ויודע להסתדר, יודע להתבטא ולהסביר את השקפותיו ורעיונותיו בצורה מדהימה. הוא איש מקסים ומוכשר הרבה יותר ממני. האם הוא היה נהיה אדם כזה אם הוא לא היה צריך להלחם לפעמים? אם הוא יכול היה להרשות לעצמו להתנהל בכאוס ולקבל ממני הסכמה לזה? מה עושה אותי אמא טובה? הגבולות שאני מנסה להציב לפעמים בהצלחה ולפעמים פחות או היד החופשית שאני מאפשרת? מי בכלל יודע מה המינון הנכון לכל אדם קטן או גדול. מי בכלל צריך לשפוט, למי מותר אם בכלל?
עם סיום כתיבת הפוסט הזה קראתי אותו שוב ושמתי לב שהדיסק הזה נקרא "חייל של אהבה".
בכור אהוב שלי, אני חיילת של אהבה בשבילך ואני מתנצלת אם ניסית להפוך אותך לחייל בתוך המשפחה הזו, אבל זה לגמרי לגמרי מאהבה ורק אהבה. כי בסופו של דבר בינך וביני, מאותה שניה בה נכנסת לי ללב יש בעיקר אהבה.

מוקדש לך ילד.

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

שני בנים וכלבה

שמי רינה. אני בת ארבעים ושש, מתוכם אני אמא כבר שמונה עשרה שנים.
במהלך השנים האלה למדתי על ילדים הורים ומה שבינהם הרבה יותר ממה שחשבתי שאני לא יודעת. נשמע מסובך? זה דווקא פשוט. חשבתי שאני יודעת הכל. גיליתי שאין לי מושג.
בבלוג הזה אני מתכוונת לשתף בתובנות שלי, בנסיון שלי ובמה שלמדתי באופן מצטבר משלושים וארבע שנות אימהות. כל ילד שלי הוציא ממני אמא אחרת אפילו שאני אותה אחת, מחנכת את ילדי באותו אופן ובכל זאת שני ילדים שונים, שתי אני שונות.
אני זוכרת שכנערה נשבעתי לעצמי שלעולם!! אף פעם!! לא אעשה או אגיד לילדים שלי מה שההורים שלי אומרים או עושים לי. במציאות לא רק שזה קרה וקורה, אני גם מוצאת את עצמי לפעמים מחמירה אפילו יותר מהורי.
מילדות רציתי להיות אמא. הייתי מהילדות האלה שהסתובבו עם כרית בבטן ודמיינו שהן בהריון ולא מאלה ששמו מפה על הראש כהינומה מאולתרת.
תמיד גם אמרתי שאני רוצה בנות. בדמיוני בנותיי פיזזו סביבי, שערן מסודר בקוקיות יפות, שמלותיהן מתנופפות בחן………..
דקה אחרי שהתחתנתי התחלתי לעבוד על האמהות. לא היה קל ולקח קצת זמן אבל אחרי ארבע שנים ילדתי את בני בכורי – עידו. (ברור שבן נכון?)
במהלך ההריון שלי איתו הייתי כל כך מאושרת ושמחה שבכלל לא חשבתי על הילד שעתיד לבוא. כשהוא נולד לקח לי שבוע להתאהב בו. רק אחרי שחזרנו הביתה מבית החולים, בפעם הראשונה שהרגשתי שהוא כל כולו שלי, הרמתי אותו, בחנתי אותו והתאהבתי. זה היה ממש בבום ולא אשכח את ההרגשה הזו לעולם. איך הרגשתי שנפתח לי הלב, ממש, פיזית, והוא נכנס לבפנים. נקשרתי והקשר הזה קיים בי עד היום.
כל הורה חושב שהילד שלו הכי הכי. אני לא יוצאת דופן. גם אני חושבת שבני הוא הכי מוכשר, הכי חכם, הכי יפה ואתם עוד תשמעו עליו, אני בטוחה. (בלי קשר אלי). אבל, לא כל ילד מתחיל בגיל שנתיים את מרד גיל ההתבגרות שלו. החוויות, הניסיון ובית הספר שעושה לי מחמל נפשי כבר שש עשרה שנים (הוא בן שמונה עשרה היום) הם מה שאני רוצה לשתף ולחלוק. כשעידו היה בן שנתיים אגב הצטרף למשפחה אחיו הקטן ניר (בנות רציתי כן?) ומבית הספר של עידו הוטסתי לתיכון לאמהות!
תמיד חשבתי שהתפקיד שלי כהורה, יהיה ללמד את ילדיי, להקנות להם ערכים, ללמד אותם להבדיל בין טוב ורע, להכין אותם לחיים האמתיים.
במציאות, הם לימדו ומלמדים אותי. הם לימדו אותי שהערכים שלי הם לא בהכרח הנכונים, שלטוב ולרע יש הרבה גוונים ופרשנויות ומי אני שאקבע מי הוא מה ולמה וכמה.
אני זוכרת היטב אותי כשהייתי בגיל ההתבגרות, גיל הטיפש עשרה.
אני זוכרת איך חשבתי ומה חשבתי על ההורים ועל החיים, על הלימודים ועל אהבה. מנקודת המבט של הילדה ההיא אני מנסה להבין את הילדים שלי, ילדי שנות האלפיים.
יש גם את הכלבה מיקה. היא הצטרפה אלינו לפני ארבע שנים וחצי. היא די מעצבנת, עקשנית, נקמנית ולא חברותית. אנחנו מתים עליה. את מיקה אימצנו כשהיא הייתה בת חודש והיא משוכנעת שאני אמא שלה. גם אני רואה את עצמי כאמא שלה, זו שצריכה לטפל בה ולחנך אותה. אבל הסתבר די מהר שגם היא הגיעה לעולם ואלי כדי לחנך אותי.
אני פוחדת לחשוב אפילו על מה זה אומר עלי……….

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על שני בנים וכלבה

גוונים של בלוג

בלוגי היקר,
אתה חדש לי ואני לך. רק אתמול הכרנו ויקח קצת זמן עד שנתרגל אחד לשניה, עד שאלמד להכיר את גחמותיך ואתה תצליח לספוג במהירות את גחמותי.
מערכת היחסים שלנו רק החלה, עדין יש את ההתלהבות הראשונית, הריגוש, הפרפרים בבטן בכל פעם שאני חושבת עליך.
אני ממש מתכננת את הפגישות הבאות שלנו ומה עלי לעשות כדי ששנינו נהיה מסופקים בסופן.
יתכן שאפשל מידי פעם. אתה זה שצריך ללמוד אותי, אתה צריך לכוון אותי כדי שיחד נגיע לשיאים חדשים.
אני יודעת שאני צריכה ליזום את המפגש בינינו אבל עליך חלה אחריות גם כן. אתה צריך לקחת את המפגש הזה למקומות שבלעדיך לא אוכל להגיע אליהם. אני סומכת עליך. אל תאכזב אותי!!!!
כרגע שלך,
רינה.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

בקרוב אגיע רחוק

היי לכל מי שהעז, נכנס ומקדיש את זמנו לקרוא.
ותודה.
השבוע נסעתי לעבודה עם הרכב. בפניה שמאלה מרמזור, הייתי בנתיב הימני ומשמאלי משאית. כשהתחלף הרמזור, שנינו פנינו לפנות, רק שהוא הגדול, החזק והעיוור פנה לתוך המסלול שלי.
אני פה בזכות הערנות שלי, וכישורי הנהיגה שלי.
מה שהביא אותי לחשוב על הנהגים שסביבי יום יום ומידי לילה. זה לא רק שאין לנהגים סבלנות או רק חוסר אדיבות אנשים פשוט לא יודעים לנהוג. נהגים ותיקים שכחו חוקים ישנים ונהגים חדשים מרוכזים ברשת יותר מאשר במה שקורה בכביש.
הכביש בעיני הפך להיות מגרש כדורגל שכל השחקנים בו שונאים מתוך הדי.אן. איי שלהם את השחקנים האחרים. זה המקום להוציא את האגרסיות, לקלל בלי לעשות חשבון, לשיר בקול רם, לצעוק, לירוק ומידי פעם גם להחטיף או לחטוף כמה מכות.
אני יודעת שאין קשר בין שם הפוסט לתוכן. אבל יש קשר הדוק מאוד דוקא. והמבין יבין!!!

פורסם בקטגוריה כללי | 4 תגובות