מי אני בכלל?

לפני מספר ימים שאלה אותי חברה: "מתי החלטת להיות סופרת"?

זו נראתה לי שאלה מוזרה למדי עם כי לגיטימית, בנוסח "מתי גילית שאת/ה זמר/ת…" ששומעים בכל מיני תוכניות ריאליטי רלוונטיות בטלוויזיה.

תשובתי הספונטנית הייתה: "לא יודעת".

למזלי, חברתי היקרה לוקה בהפרעה שנקרא לה לצורך העניין "חוסר סבלנות משווע" ולכן הסתפקה בכך ועברה מיד לנושא אחר שנראה לה חשוב יותר.

אבל אני, כשהגעתי סוף סוף לרגע הזה ביום, בו הגוף נח והמחשבות מתחילות להרפות נזכרתי פתאום בשאלתה, וכשהתפנה לי המקום בראש, חשבתי על זה. ניסיתי להיזכר אם הייתה בי כזו שאלה אי פעם, כזו החלטה, כזה חלום אפילו – להיות סופרת.

ולא. לא היה. אף פעם לא חשבתי על כך או הגדרתי לעצמי כמטרה להיות סופרת או אפילו לכתוב. זה פשוט משהו שעשיתי. משהו שאני עושה. משהו שיוצא ממני בדרך כלל בלי תכנון מוקדם. המחשבות והתכנונים וההתכוננויות מגיעות אחר כך. מן תהליך מוזר כזה שקורא וקורה לי.

תמיד כתבתי. תמיד אכתוב. תמיד אעדיף את הדף והעט על פני המחשב. ארגיש חשובה יותר עם העט שמשרטטת את האותיות שהופכות למילים וככל שהדף מתמלא כך אני מתמלאת תחושת סיפוק אדירה. אבל כשמדובר בעלילה, בסיפור, היד תתעייף מהר מדי לטעמי ואעבור בלית בררה אל המחשב.

 אין צורך להסביר לי את היתרונות הרבים בהקלדה. אני יודעת ומודעת. אבל מה לעשות? את הרגשתי, ההתמלאות שלי, ההשראה שלי אני מתחילה מהעט והנייר ואת התחושה הזו המחשב הקר ומתקן הטעויות כל הזמן (וגם הצודק תמיד!) לא יכול לספק לי.

אז אף פעם לא החלטתי במודע להיות סופרת. גם לא חלמתי להוציא לאור ספר. פשוט עשיתי את זה. כתבתי, וכשהרגיש לי נכון הפקתי את הכתוב לספר. זה התחיל מספר הילדים ברלה יוצא לעולם, שהתחיל בכתב יד בפנקס קטן, עבר לנייר A4 עם ציורים שלי (מפני שעד כמה זה כבר מסובך לצייר חילזון ושמש?) והמשיך אל הידיים של בעלי המקצוע, שהפכו את הסיפור לספר ממש. כזה שיש לו כריכה קשיחה. שאפשר להעביר בו דפים. שאנשים זרים לגמרי שלא מכירים אותי ואני לא מכירה אותם מקריאים לילדים שלהם. ולפעמים אפילו משוחחים עליו, ומנתחים אותו, ושולחים לי מכתב עם תובנות שלהם!

תהליך ותוצאה

כשהוצאתי לאור את "ברלה יוצא לעולם" פנו אלי הרבה מאוד אנשים חלקם מקורבים ואחרים זרים ואמרו לי שהגשמתי להם את החלום של עצמם. שגם הם רצו לכתוב, להוציא לאור, אבל הם לא עושים זאת. כל אחד וסיבותיו. ושהם גאים בי על כך שהעזתי.

אבל אני אף פעם לא ראיתי בכך גבורה. או העזה. זה מי שאני. אני כותבת. אני משתפת אחרים בכתיבתי. זה מאוד הגיוני לי. מאוד ברור לי. הכי טבעי. אני מבינה שלא כולם אוהבים או יאהבו את הכתיבה שלי. וזה בסדר. אני לא כותבת בשביל שיאהבו אותי. אני כותבת בשבילי ואם יש עוד מישהו שנהנה מזה – זה הערך המוסף.

עברו כבר כעשר שנים מאז שהפסקתי לכתוב ספרי ילדים. לפני שנה בדיוק יצא לאור "חיי בלעדיי" ספר המבוגרים הראשון. תהליך הכתיבה הוא גורם האושר והסיפוק יותר מכל דבר אחר בחיי. ממש כך. תהליך ההפקה הוא נדנוד הכרחי כדי להוציא אותו החוצה לקהל הרחב. אני רוצה לשתף אחרים במה שיצרתי. לשמחתי התגובות על חיי בלעדיי נלהבות ומהוות כח מניע להמשיך. להמשיך להיות מי שאני. להמשיך לעשות מה שאני אוהבת. להמשיך לחיות ממקום טוב ומספק.

ספרים לגדולים

אולי זה מה שלמעשה החלטתי מתי שהוא במהלך חיי. לא אם להיות סופרת, אלא להיות אני. לא יודעת. אחשוב על זה הלילה כשיתפנה לי מקום בראש, או שלא. אני מי שאני – וזו אני בכלל!!

 

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על מי אני בכלל?

חיי בלעדיי

אחרי שנתיים של עבודה, עם הפסקות בכתיבה אבל תוך כדי מחשבה יומיומית סיימתי את ספר ה"גדולים" הראשון שלי.

אני לא יכולה לומר שתמיד רציתי להיות סופרת. למען הדיוק אף לא חשבתי על כך, וגם אחרי שכתבתי והוצאתי לאור את ספרי הילדים, עדין לא ראיתי את עצמי כסופרת. הייתי מישהי שכתבה ופירסמה. זהו. בלי יותר מדי ענין.

לפני מספר שנים הצגתי את ספרי הילדים בשבוע הספר בכיכר העיר וניגשו אלי אימהות עם ילדיהם וביקשו להכיר את הסופרת. זה בעיקר הביך אותי. זו האמת. שימח אבל גם הביך.

כשסיימתי את חיי בלעדיי והעברתי אותו לפרסום, משהו השתנה. איזה שהוא ריגוש לא מוכר לי התנחל לו במקום המחשבות הבלתי פוסקות על הילה, גיבורת הספר. כעבור כמה ימים, כשהספר פורסם וההבנה שזהו, הוא יצא מתחת לידיי ושליטתי ועתה הוא נתון לחסדי הקוראים רק אז הסכמתי. אני סופרת.

כחלק מההתרגשות שאחזה בי, הצטערתי צער רב על כך שהוריי לא זכו לראות זאת. הם הפסיקו ללוות את חיי עוד כשהייתי מבולבלת ולא מגובשת, ואני מניחה שהייתה בהם דאגה רבה ל"מה יהיה איתה".

אני חושבת שמה ש"נהיה ממני" היה משמח אותם. שניהם היו אנשי ספר, אהבו לקרוא ועולמם התעשר בזכות הספרים. הם אלה שהקנו לי את האהבה למילה הכתובה. אני גאה בכך שהשגתי משהו בשבילי ובשבילם.

מכיוון שהתאהבתי בתהליך ובתואר, אני מודה, החלטתי שלא אהיה סופרת של ספר אחד בלבד, ואני עמלה כבר על ספר נוסף. אי אפשר לתאר את העונג והשימחה שיש בי אחרי "פגישת כתיבה" שאני עושה עם עצמי (נשמע קצת מוזר אבל כנה לחלוטין). גם התגובות מקוראים שכבר רכשו את חיי בלעדיי מחממות את ליבי והרצון לכתוב רק התעצם בי.

אז קוראים לי רינה ברוש ואני סופרת.

ואשמח ממש ממש, אם תספרו אותי בחזרה 🙂

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על חיי בלעדיי

מזל טוב

היום בשעה שש לפנות ערב, תתכווץ לי הבטן. זיעה טובה תכסה אותי, ליבי ישאב ויפזר את דמי ביתר שאת וכוונה. זה יארך שתי דקות. שתי דקות מאושרות. זה קורה לי כבר תשע עשרה שנים. הפעם הראשונה הייתה קצת מפחידה, אבל אחרי שתי הדקות האלה אז, הניחו לי על הבטן את היצור הכי מתוק, יפה ומושלם ביקום.
עידו, בני הבכור מסמל עבורי כל כך הרבה דברים. מילדות רציתי להיות בהריון, רציתי להיות אימא. אני מודה שבכלל לא חשבתי על משמעות האימהות. רציתי את התואר, וסמכתי על עצמי שאסתדר.
ההיריון שלי עם עידו היה מדהים. לא הייתה מאושרת ממני. לא היו לי בחילות, לא עליתי מאתיים קילו, היו לי כח ואנרגיה, היה לי מצב רוח טוב עשרים וארבע שעות ביממה. האמת, לא רציתי שהוא יגמר. התרגשתי לקראת הלידה אך לא פחדתי ממנה. וכשהגיע ה 12.6 התייצבתי בשמונה בבוקר בבית החולים, ערוכה ומוכנה להכיר את מי שיגשים לי את חלום האימהות.
גם הלידה שלי הייתה נהדרת. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.
אני רוצה לספר על מי הוא עידו בשבילי. מיום לידתו אני מרגישה קשר מיוחד לילד הזה. הוא לימד אותי מהי מסירות אמיתית וללא תנאים. אהבתי לקום אליו בלילות, אהבתי להחליף לו, וצחקתי כל פעם שהוא השתין עלי בקשת תוך כדי.
גרנו אז בקומה רביעית בבנין ללא מעלית. נהגתי להרים אותו בתוך העגלה ולרדת ולעלות לפחות פעמיים ביום כדי לצאת איתו לטיולים.
לא ידעתי עד אז, כמה כח יש לי. פיזי ונפשי.
ככל שעידו גדל, הוא חשף בפני דברים ששכחתי. הוא גרם לי להתאהב בדברים שלא אהבתי. חוויתי איתו שתיים עשרה שנות לימוד. מגן עד בגרויות. ליבי עלה גדותיו בפעם הראשונה בגן כשהוא מחא כפיים והסתובב, מחקה את צעדי הריקוד של הגננת. ליבי הוצף גאווה כשהתקבלה תעודת הבגרות שלו והאפסים שם עמדו בזוגות ליד הספרה 1.
עידו למד לדבר שוטף בגיל שנתיים. היה לו אוצר מילים גדול מאוד. הוא לא סותם מאז. בגיל שנתיים הוא גם התחיל את גיל ההתבגרות, גיל המרד או כל תואר אחר שיש לצורך המעצבן הזה של הילדים לעשות ההפך ממה שמלמדים/מסבירים/מבקשים מהם. ככל שהוא בגר התמעטו הימים בהם לא רבנו. אני צועקת, מתרגזת, מתאפקת לא להכניס לו סטירה ברמה כמעט יומיומית. כבר יצא לי לקרוא לו בכעס: עצלן, טמבל, מעצבן, אוף איתך.
כבר יצא לו לקחת את שקית הזבל מתוך כוונה להוריד אותה, ללכת להביא רגע משהו מהחדר, להכניס אותה בהיסח הדעת לארון, לראות את המחשב ופשוט להתיישב ולעשות משהו שחייבים! עכשיו. ולשכוח מהזבל. ולהתלונן שהחדר שלו מסריח ושאני לא מנקה.
כבר יצא לו לפתוח את המים במקלחת, לצאת רגע להביא תחתונים ולשכוח לחזור למקלחת.
או לטפס על הסורגים של החלון, להתיישב עליהם עם רגליים משתלשלות מטה, לסגור את החלון מאחוריו ולהשקיף על העוברים ושבים מתחתיו. ברור שהוא היה לבד בבית כשהוא עשה זאת, המפתח של דלת הכניסה היה תקוע בדלת ואי אפשר היה להכנס ….
אני מודה מדי יום על עידו שלי. על זה שגם בגיל תשע עשרה, ובמשך תשע עשרה שנים אין יום שאני לא מקבלת חיבוק ונשיקה ממנו. אין שבוע בו אני לא שומעת אימא אני אוהב אותך. הוא מחייב אותי להיות יצירתית, מכריח אותי להיות חכמה ויותר מכל מלמד אותי מדי יום שאין, באמת אין גבול לאהבה.
מזל טוב ילד.

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על מזל טוב

תתארו לכם…יום של אהבה

יום לאהבה

לא מזמן צוין הוולנטיינס דיי ובעברית יום האהבה. החלטתי לקחת את האהבה הזו למקום הכי אהוב ואוהב שלי, הבנים. יוצא דופן? לא לזה התכוון המשורר? לא אכפת לי. אני אוהבת אותם, מצליחה עדיין להכריח אותם לאהוב אותי – והפעם היום הזה יוקדש לכך!

שבועיים לפני כבר חככתי בדעתי, עשיתי רשימות, העליתי ופסלתי רעיונות. ראשית וידאתי שאין להם תוכניות אחרות (אוהבת מספיק כדי לשחרר..), ואכן שבועיים לפני לא היו להם. הודעתי שאני מתכננת לנו בילוי אימא בנים והמשכתי לשבור את הראש.

סרט? מסעדה? נראה לי כבר משעמם ולא ממש מבטא את אהבתי העזה. באולינג? אני אקרע אותם, אני ממש טובה בבאולינג והם לא כל כך אוהבים אותי אחרי בילוי כזה. נפסל.

וכך עבר עוד יום, חלף עוד לילה. יום שישי האוהב התקרב, לי עוד לא התגבשה שום תוכנית והם החלו לצייץ שיש להם עם מי לצאת ומה בדיוק אני מתכננת ומתי זה יגמר מה שאני רוצה לעשות. הודעתי להם חד משמעית ובאופן נחרץ שיום השישי הזה הוא שלי. לא אכפת לי שיש להם דברים אחרים לעשות. הודעתי מספיק מראש ובזמן, תכננתי תוכניות, יש לי עלויות וזהו! (משחררת בעירבון מוגבל )

ו..הגיע היום המיוחל. ולא הייתה לי שום תוכנית מגובשת.

הקטן (16.5) הלך לבית הספר, הגדול (18.5) ישן כהרגלו עד הצהריים ובינתיים נכנסתי למטבח והכנתי רק אוכל שהם אוהבים במיוחד. אחר הצהריים, הודעתי להם שיום האהבה המשפחתי שלנו מתחיל. קראתי להם לשולחן הערוך לכבודם (בדרך כלל הם עורכים ומפנים, פינקתי אותם על ידי זה שערכתי בעצמי). התיישבנו לאכול והם היו מרוצים משפע האוכל לילדים שהיה להם שם.

ואז אמרתי:

תארו לכם, שהיינו הולכים עכשיו לפארק האתגרי. אני חושבת שדבר ראשון היינו עושים מלחמת צבע.

הקטן שאל: "מה צבע? ובמי נלחמים"?

"אחד בשני" עניתי.

"אני כחולה, אתה סגול ואחיך ירוק. הייתי מזמינה כמות כפולה של כדורים. יום האהבה. מתפנקים. אני הייתי מסתתרת מאחורי הצמיגים הישנים ומניחה לכם להלחם אחד בשני, אתה היית רץ, קופץ ומדלג מעל המכשולים ומסתתר, אחיך היה רודף אחריך ומנסה לעקוף אותך. ואני מדי פעם הייתי יורה בך ובו ונשארת במקומי עד שהכדורים שלכם היו אוזלים ואז הייתי מנצחת".

שניהם הביטו אחד בשני ובתאום מושלם בי. "למה נראה לך? אני אסטרטג מצוין", אמר לי הגדול. "מה? את חושבת שלא הייתי מבחין במה שאת עושה"? "ואני"? אמר הקטן. "מה אני פרייר? אני חושב שקודם כל היינו מוציאים אותך מהמשחק כי את החוליה החלשה ואז משחקים בינינו על הניצחון. הם הסכימו אחד עם השני שזו הדרך הכי טובה להביס אותי, ועשו זאת בלי ויכוח, מיקוח ובלי לקלקל לי את מצב הרוח.

"אחרי מלחמת הצבע", המשכתי לספר להם, "היינו עושים את מסלול המכשולים ההוא שמטפסים על חבלים והולכים על סולמות מתנדנדים באוויר, איפה שיש בהמשך אומגה והמסלול נגמר בבנג'י".

"את"? הם שאלו בתימהון

"כן כן" אמרתי, פותחת עיניים נעלבות. "מה אתם חושבים שאני לא יכולה"?

"אף פעם לא עשית"

"אתם טועים" עניתי בביטחון.  "עשיתי לפני שהיו לי ילדים. ואין לי בעיה לעשות הכל עכשיו שוב. מה אתם חושבים"?

הקטן אמר לגדול: "אני מנסה לדמיין את אימא עושה בנג'י. נראה לי שליתר בטחון נבקש משח"ל שיהיו באזור…"

והגדול ענה לו "מה בנג'י, אתה באמת חושב שהיא תעבור את האומגה"?

"למה אתם מזלזלים" אמרתי להם? "מה, לא עשיתי איתכם את כל המיתקנים בדיסנילנד? את כל רכבות ההרים המטורפות שם"?

הם חייכו אחד לשני כממתיקים סוד,  ובחסד רב לכיווני ענו לי: "היית קצת יותר צעירה אז אימא, אבל אל תעלבי".

"אני לא נעלבת" אמרתי להם, "אני חושבת שאם היינו עושים את כל זה הייתם מתפלאים לגלות שאני לא כזו אלטזאכן וזה היה יכול להיות בילוי מושלם, כי זו בדיוק הפעילות שאתם אוהבים ולעשות את זה איתי  זה מיוחד".

"נכון" הם הסכימו לי ופתאום שמו לב שאנחנו יושבים כבר למעלה משעתיים ליד השולחן. האוכל כבר מזמן נאכל והשאריות התקררו.

"אחרי כל הספורט הזה היינו הולכים לאכול ארוחה טובה, חוזרים הביתה למקלחת ומקנחים בסרט אקשן,  החדש שיצא". הודעתי להם.

"אז זה מה שתכננת לנו ליום האהבה"? כן עניתי. "לא נהניתם? להפליג יחד איתי על כנפי הדמיון באופן משותף?"

"זה דווקא היה נחמד אימא" אמר הגדול. "ואת יודעת מה יהיה מושלם? שעכשיו תפני את את השולחן ותשחררי אותנו מיום האהבה הזה…."

קצת נעלבתי.  "לא היה לכם כיף? לא ישבנו עכשיו בנחת שלוש שעות וצחקנו ולעגתם לי בצוותא וניצחתי אתכם בכל מיני דברים"?

הגדול קם, הלך לחדרו וחזר. "דווקא היה כיף אימא. תמיד כיף איתך …" הוא יודע מאיזה צד של הלחם מרוחה החמאה… "אני יודע שאת תמיד אומרת שאני לא אוהב אותך בגלל שאני לא מסדר את החדר ולא זוכר להודיע לך כשאני יוצא" הוא אמר, "ואני יודע שאת חושבת שאני לא אוהב אותך" הצטרף הקטן "כשאני שוכח כל יום להודיע לך שחזרתי מבית ספר ולא מחמם לי אוכל לבד ומחכה שתחזרי מהעבודה כדי להכין לי". הם נעמדו שניהם מולי, ואני שנמוכה מהם כבר מזמן הרמתי אליהם ראש והתחלתי להגיד בפולנית רהוטה אוי שטויות, אבל אז הם חיבקו אותי, חיבוק בשלישיה והעניקו לי שרשרת לא דמיונית בכלל שהם קנו לי באהבה. רבה.  "אז שתדעי שאנחנו כן אוהבים אותך ואולי לא מראים לך בדרך שבה את חושבת שהיא נכונה, אבל בלב בפנים את האימא שאנחנו אוהבים הכי הרבה בעולם".

התחבקנו דקות ארוכות, הם טפחו אחד על שכמו של השני טפיחות גבריות כאלה שאמרו אני אוהב אותך גם אח שלי עד ששחררתי אותם.

נכון, אנחנו אוהבים תמיד, אבל היה ממש נחמד שלכמה שעות גם הרגשנו אהבה ולא  רק ידענו שהיא שם.

ככה נראית אהבה

ככה נראית אהבה

אני רינה, יש לי שני בנים אני אוהבת אותם הכי הרבה בעולם ולא אכפת לי מה יגידו כולם!!

פורסם בקטגוריה כללי | 58 תגובות

יום האם

כשהייתי בכיתה א', כחודש לפני יום האם התחילה המורה להכין אותנו לקראת האירוע המיוחל. היא ביקשה מהתלמידים להביא שתי מחברות ותמונה של האם, רצוי קטנה ואם אפשר בלי שהאימא תדע.

לקח לי כמה ימים של חיטוט במגירות הארון של הורי, בהן היו מקופלות ממחטות מבד (מישהו עוד זוכר שהיו דברים כאלה פעם?), גרביים וכו'. הייתי חייבת להיות מאוד זהירה מפני שאימי הייתה מאוד מסודרת וידעה מיד אם נגעו לה במשהו. בסופו של דבר, מצאתי קופסת נעליים בפינה הרחוקה של הארון, ובתוכה שפע תמונות מתוכן בחרתי אחת של אימי. כמוצאת שלל רב עטפתי את התמונה בזהירות והנחתי אותה בין דפי מחברת, וידאתי שהקצוות מיושרים, ואת המחברת הידקתי לשני ספרים עבי כרס בילקוט.

בשעורי חברה לקראת יום האם, לימדה אותנו המורה מה תפקידה של האם בבית: לנקות, לכבס, לבשל, לדאוג לכל מחסורנו, לטפל בנו כשאנו חולים, ללוות אותנו לטיולים ולמלא את זמננו הפנוי באהבה.

כשיעורי בית קיבלנו לחפש במילון את ההגדרה למילה אימא, ולתאר את תפקידה של האימא הפרטית שלנו. כל זה נכתב באחת מהמחברות.

כך זה התחיל. במשך החודש הזה "עקבתי" אחר אימי, ושמתי לב למה שהיא עושה בבית. אימי הייתה עקרת בית. היא הייתה ממתינה לי ליד השער בסיום יום הלימודים ומלווה אותי הביתה. ארוחת צהריים חמה וטרייה הייתה מוגשת לי כאילו אני מלכה, חדרי כבר היה מסודר, מיטתי מוצעת. לפעמים היא הייתה יושבת איתי להכין שיעורים. אני יודעת היום שהיא לא ממש הבינה מה אני כותבת או קוראת. אז, העברית עוד לא הייתה שגורה בפיה בטח לא בכתיבה או קריאה. זה לא מנע ממנה למחוק לי מה שכתבתי אם האותיות לא היו מספיק יפות ועגולות לטעמה.

לקראת יום האם, וכמתנה לאימהות, גזרנו את המחברת השנייה בצורת לב. המחברת שלי הייתה עטופה בכחול. בעמוד הראשון הדבקתי את התמונה של אימי, ומתחתיה כתבתי את שמה, תאריך לידתה ועלייתה ארצה.

ה-מחברת

ה – מחברת

בדפים הבאים כתבתי לה שירים שהמצאתי, אותם אני לא זוכרת, אך בעמוד האחרון, אותו לא אשכח כתבתי לה כך: "אימא יקרה, את עובדת מאוד קשה, ואני מבטיחה לך שביום האם תנוחי. אני אגהץ בשבילך ואכין לך אוכל, אני אדאג לך ואת רק תשבי ותהיי גאה בביתך הקטנה".

כשנתתי לאימא את המחברת הזו עם פרח כמתנה שלי ליום האם היא באמת התרגשה. היא הופתעה לראות את תמונתה שם, ביקשה ממני להקריא לה כל מה שכתוב ושתינו הזלנו דמעה בדף האחרון בו הבטחתי לעשות הכל במקומה.

אימא שלי לא הייתה אישה סנטימנטלית. עם השנים והאבק היא זרקה המון. אפילו ספר המחזור של סיום לימודי לא שרד פרץ של ניקיון וריענון הבית. שום דבר מהילדות שלי, חוץ מתמונות שאני סידרתי בגיל מאוחר יותר באלבומים לא נשאר לי כמזכרת מהילדות. באיזה שהוא שלב היא עברה דירה וגם אז נזרק חלק נכבד מהעבר. כבר לא גרתי בבית אז והיא כנראה הניחה שמה שלא לקחתי כבר לא חשוב. בזמנו, לא עזרתי לאימי כשהיא עברה דירה. היא הסתדרה עם גיסתי ולא התערבתי יותר מדי.

אימי נפטרה לפני שבע שנים. כשפיניתי את ארונה, מצאתי מתחת לחולצות המקופלות למשעי מחברת עטופה בניילון כחול, מצהיבה, בצורת לב, דפיה כמעט מתפוררים. מהעמוד הראשון חייכה אלי אימי, צעירה, בריאה, ויפה. מצאתי אותה שלושים ושלוש שנה אחרי שהכנתי אותה..

מאז כיתה א' שלי עברו כבר ארבעה עשורים. אני כבר מזמן אימא בעצמי. מבשלת, מכבסת, לא מגהצת (מה זה?) ועושה רוב מה שהבטחתי לה אז. לא בשבילה. בשביל הילדים שלי. אני יודעת שזה מה שהיא רצתה. שאהיה בשביל ילדיי כמו שהיא הייתה בשבילי.

וביום האם אני בעיקר מתגעגעת. אליה ואל הילדה שפעם הייתי…

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

..כי אין דאגה בעולם, כמו דאגה של אימא

 

ביום שילדתי את בני הבכור התחלתי לדאוג. לא יודעת למה אבל שתי מחשבות מטרידות ליוו אותי במהלך חייו. הראשונה הייתה שצריך לארגן לו בר מצוה מיוחדת (כן הילד היה רק בן יום ואני כבר חשבתי על זה) והשניה, הוא יהיה שלוש שנים בצבא. לפחות.

1

12.06.2008 – בר מצוה

 

אז את בר המיצוה צלחנו ובהצלחה רבה. הילד עכשיו בן שמונה עשרה וחצי, צריך להיות בצבא אבל דחה את הגיוס לטובת עוד שנת לימודים. הוא לומד במכללת "הכפר הירוק" שם הוא נשאר לישון וחוזר הביתה בימי שישי למיטה שלו, לכלבה שלו, לאוכל שלי ואלי.

 

אני יודעת ומבינה שהדאגה שלי מיותרת. שאלה החיים, שזה בסדר שהילדים עוזבים את הבית. אבל לדעת זה דבר אחד ולהרגיש, דבר אחר לגמרי.

 

קשה לי. אנחנו משוחחים פעם אחת ביום לפחות בטלפון. הוא מנסה לספר לי בהתלהבות על ההישגים שלו ואני קוטעת אותו באמצע ושואלת: "אכלת? מה אכלת? היה טעים? לא קר לך בלילה?"

 

קשה לי כי אני מתגעגעת אליו. בכל שניה בכל יום. כשהוא בבית אנחנו רוב הזמן מתווכחים.  הוא כזה דעתן ויש לו מה להגיד על כל דבר. אני גם יודעת שלא משנה מה אגיד או אבקש הוא יעשה את ההפך או שלא יעשה בכלל. אותו דבר בעיני. אבל עכשיו, שהוא לא פה, שקט לי מידי.

 

קשה לי כי אני יודעת שאני טועה. אני צריכה להפסיק לדאוג לו. הוא באמת ילד גדול ומאוד מוכשר. לימדתי אותו להיות עצמאי, חברותי,  נבון ולא ביישן. הוא יודע להסתדר הרבה יותר טוב ממה שאני ידעתי כשהייתי בגילו. ובכל זאת, לא מפסיקה לדאוג.

 

בשנה הבאה הוא ילך לצבא. היום אני יכולה להתקשר אליו, לסמס לו, לשלוח הודעה בוואטס אפ ולשאול wath's up?" :". אני לא עושה את זה כי אני אימא "קולית". לא חונקת, לא מתערבת, משחררת. זה לפחות מה שהחברים שלו חושבים. הוא יודע שזה לא נכון אבל נותן לי ליהנות מהספק. וכשיהיה בצבא, הידיעה שהוא לא זמין לי מתי שרק ארצה. דואגת. מה יהיה? איך יהיה? איפה? ואם יהיה לו קר בלילה? עד קצה העולם אלך כדי להביא לו שמיכה. ותרמוס עם תה מתוק כמו שרק אני יודעת להכין לו.

מי באמת נשען על מי?

מי באמת נשען על מי?

 

קשה לי כי לימדתי אותו שהוא צריך לעזוב. שהחיים האמיתיים שלו יהיו כשיצא מהבית. כשינסה. כשיתנסה. ואני הראשונה להודות שכך זה צריך להיות. ואני האחרונה להבין שהזמן הזה שהתפנה לי יכול להיות מוקדש לי לשם שינוי. ואני מנסה. אבל קשה לי.

 

וזה רק הבן הגדול. יש לי עוד אחד. והם יהיו שניהם בצבא באותו זמן כי הייתי חייבת למהר ולעשות ילדים אחד אחרי השני. וכשזה יקרה לא אשאר לבד, (בחושך ובקור) אבל יהיה לי אותם רק בסופי שבוע. ומעכשיו אני דואגת.

 

בשיחות איתם אני אומרת: "אחרי הצבא תמצאו בנות זוג, תעזבו את הבית, תדאגו לעתיד שלכם". אבל ברגע שהם מסובבים את הגב האנחה הזאת שיוצאת לי מהלבלב אומרת אבל אל תמהרו. תנו לי עוד קצת לפני שתגלו את החיים שמיועדים לכם. רק עוד קצת, כי קשה לי. ואני דואגת.

 

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על ..כי אין דאגה בעולם, כמו דאגה של אימא

ספטמבר – החודש שלי.

הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה

לפני עשר שנים שכחו את יום ההולדת שלי. גם אני כמעט שכחתי אותו. אימי הייתה מאושפזת אז, ואני הייתי איתה. היא הייתה החשובה. כל מי שהתקשר אליי עשה זאת כדי לשאול לשלומה, ושכח לאחל לי מזל טוב. הייתי איתה מבוקר עד לילה וכל המחשבות שלי נסובו עליה, על דרך הטיפול בה, על מה אני עוד יכולה לעשות כדי לעזור לה.
יום הולדתי חל בסוף ספטמבר והוא השיא בחודש שכולו טוב בשבילי. גם אז, יחסית לחודשים אחרים, זה היה חודש טוב.
כילדה אפילו הראשון לחודש שהיה היום הראשון לחזרה ללימודים אחרי החופש הגדול היה יום מרגש ומיוחד עבורי. היום אני מתרגשת מהראשון לחודש בדיוק כמו אז אפילו שזה יום עבודה רגיל לגמרי.
חגי תשרי, אלה החגים הכי אהובים עליי. גם יום כיפור. ההתחלה, ההתחדשות, החופשה הארוכה של חול המועד, דקה אחרי היומיים של יום כיפור וחמש דקות אחרי שלושת הימים של ראש השנה. אהבתי ואני אוהבת אותם.
ויום ההולדת שלי. חודש שלם אני מתרגשת לקראת זה שהחודש(!) יש לי יומולדת. כבר שנים רבות שאני לא מקבלת מתנות ליום ההולדת, ואין ממש חגיגות וזיקוקי דינור כמו שאני יודעת שמגיע לי 🙂 גם כשקרה שהוא נשכח ורק אני זכרתי אותו, גם כשקרה שהוא עבר כמו סתם עוד יום ככל יום אחר בשנה, שום דבר מזה לא העיב אף פעם על איך שאני הרגשתי ומרגישה. ביום ההולדת שלי אני מלכה. אי אפשר להרגיז אותי, או לצער אותי, או לאכזב אותי. ביום היחיד זה בשנה, שבא אחרי חודש שבו אני כבר מתמלאת באנרגיות של חוזק וחוסן אני מרגישה "שלא יגמר לעולם".


לפני עשר שנים קרוב לחצות, אימי אמרה לי:, "רינה, מזל טוב. סליחה. כמעט שכחתי את יום ההולדת שלך". חיבקתי אותה חזק, ולא כעסתי בכלל. "שנה הבאה נעשה מסיבה" אמרתי לה. "אל תדאגי". היא הלכה לישון ואני חזרתי הביתה. כולם כבר ישנו ויום ההולדת שלי אז חלף עם מזל טוב אחד ומבחינתי הכי חשוב שיש.
יום ההולדת שלי השנה קרב ובא. זה מרגש אותי. אימי כבר איננה איתי אבל אני יודעת שהיא ואבי מאחלים לי מזל טוב ולא שוכחים את היום המאושר בו הצטרפתי לחייהם.
הפייסבוק שנכנס לחיי מזכיר לכול החברים שלי וגם לאלה שלא כל כך חברים שזה הזמן לשלוח לי עוגה ובלונים מצוירים, ולמרות שזה נדוש וכולם עושים את זה אני עדיין מתרגשת. מעדיפה לחשוב שבאופן אישי הם טרחו, חיפשו ושלחו במיוחד בשבילי. ביום הספציפי הזה שום תוכנה לא שלחה לי מזל טוב אוטומטי ולקוני. לא לי.
ועוד דבר אחד קורה בחודש ספטמבר. הוא אפילו חזק יותר מיום ההולדת שלי. לאורך השנים תמיד זה קרה בספטמבר. זה יכול להיות בכל מקום אקראי. בתחנת הרכבת, בגינה כשאני מטיילת עם הכלבה, בדרך לשום מקום, פתאום נכנס לי לאף ריח של קלמנטינה שמישהו קילף ופתח, והריח הזה פותח בי כל כך הרבה דלתות סגורות, מכין אותי נפשית ופיסית לסתיו שבפתח וממלא אותי בתחושה שהכל טוב ולא יכול להיות אחרת. לפני עשר שנים הרחתי אותה בחניה, בדרך למכונית.אין, אין כמו ריח של קלמנטינה

השנה עוד לא. החודש הזה עוד לא חגגתי את יום ההולדת, עוד לא הרחתי קלמנטינה. עוד יש לי למה לצפות.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 594 תגובות

תשע"ג אאוט – תשע"ד אין

תשע"ג

שנת תשע"ג. היית לי שנה מטלטלת במיוחד. אני מסיימת אותך אחרת לגמרי מאותה אישה שהייתי בתחילתך. אני מקווה שהשינוי הוא לטובה.

היית שנה שבעיקר לימדה אותי. לפעמים קשה לי להכיל כל מה שלמדתי אצלך. כמו גלגל ממש ממש ענק העלית אותי לגבהים חדשים והורדת אותי לתהומות בהם התקשתי לדמיין אפילו את הדרך חזרה. אבל, למדתי. מהכל ומכולם למדתי.

לימדת אותי שלא כל האנשים טובים ונחמדים. ובעיקר לא כולם מונעים מנתינה. לימדת אותי שאני יכולה להם, יכולה לשרוד את הפגיעה ולהמשיך הלאה קצת יותר מחוזקת וטיפה פחות רגישה. נתת בי עוז ואומץ לעשות צעד ששינה את כל מערך חיי ובעקבותיו אני לומדת לחיות מחדש. אחרת. טוב.

לימדת אותי גם שזה בסדר לעשות למעני. בפעם הראשונה עשיתי למען עצמי והתחלתי ללמוד. הייתי חלק מקבוצת אנשים כמוני, שאוהבים לכתוב, שמכבדים את המילה הכתובה. הכנסת לחיי גם אנשים שהעשירו את הידע שלי, תמכו בכישרון שאף פעם לא הרגשתי שיש לי.

הכרת לי אנשים חדשים שחלקם בתוך ליבי ולנצח יישארו שם ואחרים היו אורחים בחיי, וזה בסדר גמור שימשיכו הלאה. מאלה ומאלה למדתי, לימדתי את עצמי, תהיתי, ניסיתי, טעיתי ואני ממשיכה.

לימדת אותי ללמוד. מהכול ומכולם אני לומדת. למדתי מאלה שפגעו בי, שכך אני לא רוצה להיות. ואני יודעת מה לעשות כדי לא להפוך לכזאת. למדתי שלא כולם אנשים שמתחשבים ברגשות של אחרים, לימדת אותי שאני נאמנה לעצמי ולא אוכל אף פעם להוציא את הרגש מכל מעשה שאני עושה. וזה בסדר. זו אני. לטוב ולרע.

קידמת אותי טכנולוגית.  התחלתי אותך עם 31 חברים בפייס בוק ואני מסיימת אותך עם 105!!, בהשראת הלימודים יצרתי בלוג בו אני משתפת את כל מי שרק רוצה בחוויות ילדות שלי ושל בניי. ובעתיד אולי אכתוב שם עוד דברים, מליבי ללב קוראיי. קניתי טלפון גלקסי, שמשמש אותי להכל חוץ מלדבר בו (מה לעשות לוקח לי זמן להבין איך מחייגים ומה עושים שם J), יש לי אתר ואני כל הזמן חושבת עליו. כל המילים האלה, בלוג, אתר, גלקסי היו זרות לי לפנייך שנת תשע"ג, והיום הן חלק מהשגרה שלי.

אני משחררת אותך תשעג, בלי חרטות, בלי כעסים. גם את זה למדתי, לשחרר ולהמשיך הלאה. נכון, אני עדיין מתקשה, אבל פתחת לי את הדלת ונכנסתי, אני לא רוצה לחזור אחורה למה שהיה.

לקראת החג התקשרתי, סימסתי, התכתבתי עם כל אוהביי ואהוביי באיחולים לשנה הבאה עלינו לטובה, אבל היום, ביני לבינך, אני אומרת לך שלום תשעג, וברוכה הבאה תשע"ד. מאחלת לנו שביני לבינך לא יהיו סודות, את יכולה לסמוך עלי שאעשה כמיטב יכולתי כדי שאת תהיי מדהימה ותממשי את הפוטנציאל שבך, ואני סומכת עליך שתהיי לי קלה, תעזרי לי להחליט נכון ותכניסי לחיי אנשים שמפיצים רק אור על סביבתם.

שנה, תהיי טובה! תודה.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות על תשע"ג אאוט – תשע"ד אין

משחק טלפון שהפך להיות מדורת השבט שלנו.

פאן ראן הבילוי המשפחתי החדש

קניתי טלפון חדש. עוד לפני שהבנתי איך מתפעלים אותו, על מה צריך ללחוץ כדי לחייג ואיך עונים לשיחה, בהעברת אצבע ולא לחיצה, לקח בני הצעיר את המכשיר, לחץ על מה שלחץ והחזיר לי אותו עם חיוך.

"הורדתי לך פאן ראן".

"מה זה"? שאלתי. "זה עולה כסף? זה מבזבז לי זיכרון?  זה עושה רעש"? "אוף אימא" הוא ענה "את לא מבינה כלום. הורדתי מהחנות דרך האינטרנט"  "מה חנות" גערתי בו "השתגעת? הטלפון הזה עלה לי המון כסף מה אתה מבזבז!" הילד גלגל עיניים, אמר לי בחוסר סבלנות "תרגיעי זה בחינם. בואי אלמד אותך".

פאן ראן הוא משחק. יש לי דמות (פנדה) והדמות שלי רצה על מסלול קצר בנוף אקראי.  אני יכולה להקפיץ אותה מעל משוכות או בין הר לענן. בדרך יש סימני שאלה שאם אני עוברת דרכם הדמות שלי מקבלת כל מיני דברים כמו מהירות, סכינים או ברקים כדי להאט את המתחרים וכו'. הראשון שמגיע לקו הגמר מנצח.

קרה בעבר שהילדים רצו ללמד אותי משחק שלהם אבל הצצה קצרה במה שהם עושים הבהירה לי שאין מצב. הפעם זה היה שונה. לא נדרש ממני כלום חוץ מללחוץ מדי פעם עם הבוהן כדי לקפוץ או לקבל סימן שאלה. והערך המוסף של המשחק? הילדים עשו מה שעשו והתחברו. שיחקנו שלושתנו יחד.

אז בהתחלה היה חביב לשחק נגדם. ישבנו אחד ליד השני, כל אחד עם הטלפון ביד ושיחקנו. אחרי משחק או שניים כשהבנתי מי נגד מי ולמה זה נהיה רציני. בכל פעם שהם עקפו אותי או חתכו אותי כעסתי וגערתי בהם. "מה עובר עליך"? אמרתי בחומרה רבה לבני הבכור. "אז מה אם יש לך סכין. זה לא אומר שאתה צריך לחתוך אותי". ברור שהם נהנו לנצח אותי פעם אחר פעם ואני המתוסכלת התחלתי לסנן בשקט את ייאושי. "מפלצת! חצוף! לא קמה להכין לך אוכל" ועוד כאלה הגיגים. הילדים התפוצצו מצחוק. "אימא", הם אמרו, "הפאן ראן מוציא ממך את כל האגרסיות. שתוק ושחק הייתה התשובה".

נו, התמכרתי. התחלתי לשחק גם בלעדיהם. מתאמנת. בודקת את הניקוד שאני צוברת. אחרי כמה עשרות משחקים הייתי אמיצה וקניתי לי דמות אחרת. גם סקייט בורד הוספתי לה. כאחת הצעירות המקובלות. ושיחקתי בכל רגע פנוי. במקום להסתכל על הבצל שמיטגן ולחכות שישחים – מִשחק בפאן ראן. במקום לקפל כביסה עד שהמים בסיר ירתחו – שיחקתי פאן ראן. בלילה לפני השינה שיחקתי כמה משחקים, מנסה להעלות את הניקוד שלי ולהשתפר. הגעתי למצב שכשכבר הייתי נרדמת בחלומותיי רצתי ורצתי ומעליי סכין שרוצה לחתוך, ברק שפוגע בי, מגן שמאט אותי. הדמויות והנוף היו בין העיניים העצומות למח ומנוחה לא הייתה לי. התמכרתי כבר אמרתי?

http://www.youtube.com/watch?v=0LQYu2liV60

פאן ראן, זמן איכות עם הילדים

ואז שיחקנו שוב. הילדים ואני. הם היו כל כך מדושני עונג. שוב יקרקסו את אימא. אבל במשחק השלישי פתאום הגעתי למקום השני. ובמשחק הרביעי למקום הראשון. סתם מזל הם אמרו אבל חייכו קצת פחות. בסדר אמרתי. מזל. שיהיה. אחרי זה כששיחקנו שוב ושוב ניצחתי הם אמרו שזה בגלל שהם נתנו לי. לא היה להם נעים לנצח אותי כל הזמן. אני לא יודעת מה בקשר אליהם אבל לי נעים מאוד לנצח אותם. לשמוע אותם מסננים מתחת לשפה: מה זה? איך היא עברה אותי? אוף איזה מזל יש לה.

מי במקום הראשון מי?

מי במקום הראשון מי?

 

מה שהם לא יודעים זה שלמרות שאני לפעמים מנצחת עדיין הפסדתי יותר ממה שניצחתי. הניקוד של הילדים הוא בפלוס ואני לא מצליחה לצאת מהמינוס. אבל, כמו שהמינוס בחיים לא עניינם גם בזה אני לא מתכוונת לשתף אותם.

וכן, גם במשחקים המטופשים האלה אפשר למצוא נקודות של אור. מאז שהפאן ראן בחיינו אנחנו ישובים שלושתנו יחד הרבה יותר צמודים אחד לשני, צוחקים, מקניטים ונהנים. הקופסה היא הטלפון הנייד, המשחק הוא אישי אבל משפחתי וההנאה – מושלמת כשאני מנצחת.

מאחלת לכולם פאן ראן שכזה, תרתי משמע.

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | 2 תגובות

בילוי נעים? תלוי את מי שואלים!

טעות נפוצה היא לחשוב שרק כשיש תינוק בבית לא ישנים. גם כשיש מתבגרים בבית לא ישנים. בעיקר כשהם לא בבית..

בילדותי יצאתי ל"בלות" בכל יום שישי. הוספתי את המרכאות בגלל שהבילוי שהיה מקובל אז היה מסיבות כיתה שנערכו בדרך כלל בבית של מישהו. מכיוון שכולנו גרנו במרחק הליכה אחד מהשני תמיד הייתה קבוצה שהולכת וחוזרת יחד. בנוסף לכך, לעיתים נפגשנו באופן כיתתי בגינה הציבורית הגדולה, מפטפטים, צוחקים, רוקמים ופורמים חברויות. גדלתי בנאות שושנים שבחולון.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 3 תגובות