חיילת של אהבה.

בכורי (כך יקרא מהיום הבן הבכור שלי בבלוג).
כשבכורי היה כבן שלוש ארבע הוא מאוד אהב את השיר של אייל גולן "יפה שלי". בכלל כל האלבום חייל של אהבה (שאין לי מושג איך הגיע אלי הביתה) התנגן אצלנו בבית שעות נוספות ובמיוחד השיר הזה. הוא כל הזמן ביקש לשמוע אותו, כל הזמן רצה רק אותו, והתפשר רק על שמיעת כל התקליטור הספציפי הזה, כך שהשיר הזה התנגן אצלנו בבית רב שעות הערות שלו.
בכורי היה אתגר בשבילי בגלל שמילדות הוא ידע יותר טוב מכולם ובעיקר ממני הכל. הענין הוא שגם אני אז ידעתי הכל יותר טוב מכולם ובטח מילד קטן שאין לו מושג מהחיים שלו…..
לאור זה הגעתי איתו למצבים בהם הענשתי אותו. העונש שהכי זרם לי בטבעיות היה למנוע ממנו לשמוע את השיר הזה כל פעם שביקש ובכלל להשתמש בשיר כפרס על זה שהוא עושה מה שאני אומרת לו!
ברמה האישית אגואיסטית שלי גם נמאס לי לשמוע את השיר הזה כל כך הרבה ואולי בגלל זה נראה לי שבכך שאני מונעת ממנו את השיר כולם זוכים.
אני לא זוכרת עד כמה הסנקציה הזאת עזרה בזמנו אבל אני בהחלט מודעת לזה שזה ההפך להיות "הנשק" שלי עד היום. בכל פעם שהוא לא עושה מה שאני מבקשת, רוצה, מחנכת, אני מענישה בכך שאני מונעת ממנו משהו שהוא רוצה. משהו שרק אני יכולה לתת לו.
באחד הויכוחים האחרונים שלנו הוא נבח עלי שאני תמיד מונעת ממנו דברים שלדעתו, כאמא, אני צריכה לתת לו (כמו שעורי נהיגה) בגלל שאני לא אוהבת את האופי שלו. מה שלא הצלחת לחנך אותי עד עכשיו כבר לא תצליחי. ציטוט.
המשפט הזה החזיר אותי אחורה למשפט שנהגתי אני לומר לאימי בויכוחים האין סופיים שהיו לנו. אני אמרתי לה, בדרך כלל בבכי ובצעקה למה את לא מקבלת אותי כמו שאני? למה את כל הזמן רוצה שאעשה דברים שהם את, לא אני. התשובה שלה הייתה שמה שהיא מבקשת ממני זה לא ענין של אופי אלא של חינוך. היא קראה לי עצלנית כי לא סידרתי אף פעם את החדר שלי. להשקפתה העובדה שאני לא מסדרת מופנה נגדה כאילו אני עושה לה דוקא בזה שבבית המתוקתק שלה אני לא מקדישה רבע שעה כדי לסדר את החדר. (אצלי עיקר הבלאגן היה בספריה שהייתה לי תמיד עמוסה ספרים מחברות וסתם ניירות).
נשבעתי אז ואני זוכרת איך הרגשתי בזמן השבועה שלי שאני לא אהיה כך עם ילדי, אני אתן להם להיות מי שהם ואיך שהם בלי לכפות את הדרך והרצון שלי עליהם.
אבל איכשהו אני בדיוק שם. האם בשם החינוך, הדרך הנכונה והערכים שלי אני מונעת ממנו להתקדם ולהגשים את עצמו, או שזה רק יסורי המצפון שלי מדברים?
כשהבנתי את זה הזדעזתי. עיקר הריבים והויכוחים שלנו הם על אי הסדר בחדר שלו (נשמע מוכר?), על ערמות הכביסה שעל הרצפה שם, על כלי האוכל שמכסים את השולחן שלו כשאני במפורש ביקשתי לא לאכול בחדר! אני מענישה אותו כי הוא ממרה את פי אבל הוא לא בכוונה יושב חושב ומחליט לעשות הפוך ממה שאני אומרת. זה הוא. זה האופי שלו. זה הבן אדם. ואני חייבת לקבל אותו כמו שהוא.
בתוך ההלקאה העצמית שלי נותרת בי הדילמה. נכון, יש לו אופי מסוים. אבל גם לי יש אופי מסוים. עד כמה הורה יכול לספוג בשתיקה אופי של הבן שלו? מה ההבדל בין חינוך לבין סתם התעקשות לא הגיונית?
מפרספקטיבה של זמן ונסיון וכמו שאני רואה את זה עכשיו אלה דברים קטנים לא ברומו של עולם. (אם למשל הוא היה מחליט לחזור בתשובה זה היה ברומו של עולם), אבל הדברים הקטנים האלה מקוממים אותי ומפרים את שלוותי.
מאותה פרספקטיבה אני גם שמה לב שבסך הכל אמנם מנעתי ממנו כמה דברים אבל נתתי לו הרבה יותר ממה שמנעתי. הוא אדם עם בטחון עצמי, עצמאי ויודע להסתדר, יודע להתבטא ולהסביר את השקפותיו ורעיונותיו בצורה מדהימה. הוא איש מקסים ומוכשר הרבה יותר ממני. האם הוא היה נהיה אדם כזה אם הוא לא היה צריך להלחם לפעמים? אם הוא יכול היה להרשות לעצמו להתנהל בכאוס ולקבל ממני הסכמה לזה? מה עושה אותי אמא טובה? הגבולות שאני מנסה להציב לפעמים בהצלחה ולפעמים פחות או היד החופשית שאני מאפשרת? מי בכלל יודע מה המינון הנכון לכל אדם קטן או גדול. מי בכלל צריך לשפוט, למי מותר אם בכלל?
עם סיום כתיבת הפוסט הזה קראתי אותו שוב ושמתי לב שהדיסק הזה נקרא "חייל של אהבה".
בכור אהוב שלי, אני חיילת של אהבה בשבילך ואני מתנצלת אם ניסית להפוך אותך לחייל בתוך המשפחה הזו, אבל זה לגמרי לגמרי מאהבה ורק אהבה. כי בסופו של דבר בינך וביני, מאותה שניה בה נכנסת לי ללב יש בעיקר אהבה.

מוקדש לך ילד.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.