שני בנים וכלבה

שמי רינה. אני בת ארבעים ושש, מתוכם אני אמא כבר שמונה עשרה שנים.
במהלך השנים האלה למדתי על ילדים הורים ומה שבינהם הרבה יותר ממה שחשבתי שאני לא יודעת. נשמע מסובך? זה דווקא פשוט. חשבתי שאני יודעת הכל. גיליתי שאין לי מושג.
בבלוג הזה אני מתכוונת לשתף בתובנות שלי, בנסיון שלי ובמה שלמדתי באופן מצטבר משלושים וארבע שנות אימהות. כל ילד שלי הוציא ממני אמא אחרת אפילו שאני אותה אחת, מחנכת את ילדי באותו אופן ובכל זאת שני ילדים שונים, שתי אני שונות.
אני זוכרת שכנערה נשבעתי לעצמי שלעולם!! אף פעם!! לא אעשה או אגיד לילדים שלי מה שההורים שלי אומרים או עושים לי. במציאות לא רק שזה קרה וקורה, אני גם מוצאת את עצמי לפעמים מחמירה אפילו יותר מהורי.
מילדות רציתי להיות אמא. הייתי מהילדות האלה שהסתובבו עם כרית בבטן ודמיינו שהן בהריון ולא מאלה ששמו מפה על הראש כהינומה מאולתרת.
תמיד גם אמרתי שאני רוצה בנות. בדמיוני בנותיי פיזזו סביבי, שערן מסודר בקוקיות יפות, שמלותיהן מתנופפות בחן………..
דקה אחרי שהתחתנתי התחלתי לעבוד על האמהות. לא היה קל ולקח קצת זמן אבל אחרי ארבע שנים ילדתי את בני בכורי – עידו. (ברור שבן נכון?)
במהלך ההריון שלי איתו הייתי כל כך מאושרת ושמחה שבכלל לא חשבתי על הילד שעתיד לבוא. כשהוא נולד לקח לי שבוע להתאהב בו. רק אחרי שחזרנו הביתה מבית החולים, בפעם הראשונה שהרגשתי שהוא כל כולו שלי, הרמתי אותו, בחנתי אותו והתאהבתי. זה היה ממש בבום ולא אשכח את ההרגשה הזו לעולם. איך הרגשתי שנפתח לי הלב, ממש, פיזית, והוא נכנס לבפנים. נקשרתי והקשר הזה קיים בי עד היום.
כל הורה חושב שהילד שלו הכי הכי. אני לא יוצאת דופן. גם אני חושבת שבני הוא הכי מוכשר, הכי חכם, הכי יפה ואתם עוד תשמעו עליו, אני בטוחה. (בלי קשר אלי). אבל, לא כל ילד מתחיל בגיל שנתיים את מרד גיל ההתבגרות שלו. החוויות, הניסיון ובית הספר שעושה לי מחמל נפשי כבר שש עשרה שנים (הוא בן שמונה עשרה היום) הם מה שאני רוצה לשתף ולחלוק. כשעידו היה בן שנתיים אגב הצטרף למשפחה אחיו הקטן ניר (בנות רציתי כן?) ומבית הספר של עידו הוטסתי לתיכון לאמהות!
תמיד חשבתי שהתפקיד שלי כהורה, יהיה ללמד את ילדיי, להקנות להם ערכים, ללמד אותם להבדיל בין טוב ורע, להכין אותם לחיים האמתיים.
במציאות, הם לימדו ומלמדים אותי. הם לימדו אותי שהערכים שלי הם לא בהכרח הנכונים, שלטוב ולרע יש הרבה גוונים ופרשנויות ומי אני שאקבע מי הוא מה ולמה וכמה.
אני זוכרת היטב אותי כשהייתי בגיל ההתבגרות, גיל הטיפש עשרה.
אני זוכרת איך חשבתי ומה חשבתי על ההורים ועל החיים, על הלימודים ועל אהבה. מנקודת המבט של הילדה ההיא אני מנסה להבין את הילדים שלי, ילדי שנות האלפיים.
יש גם את הכלבה מיקה. היא הצטרפה אלינו לפני ארבע שנים וחצי. היא די מעצבנת, עקשנית, נקמנית ולא חברותית. אנחנו מתים עליה. את מיקה אימצנו כשהיא הייתה בת חודש והיא משוכנעת שאני אמא שלה. גם אני רואה את עצמי כאמא שלה, זו שצריכה לטפל בה ולחנך אותה. אבל הסתבר די מהר שגם היא הגיעה לעולם ואלי כדי לחנך אותי.
אני פוחדת לחשוב אפילו על מה זה אומר עלי……….

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.