מי אני בכלל?

לפני מספר ימים שאלה אותי חברה: "מתי החלטת להיות סופרת"?

זו נראתה לי שאלה מוזרה למדי עם כי לגיטימית, בנוסח "מתי גילית שאת/ה זמר/ת…" ששומעים בכל מיני תוכניות ריאליטי רלוונטיות בטלוויזיה.

תשובתי הספונטנית הייתה: "לא יודעת".

למזלי, חברתי היקרה לוקה בהפרעה שנקרא לה לצורך העניין "חוסר סבלנות משווע" ולכן הסתפקה בכך ועברה מיד לנושא אחר שנראה לה חשוב יותר.

אבל אני, כשהגעתי סוף סוף לרגע הזה ביום, בו הגוף נח והמחשבות מתחילות להרפות נזכרתי פתאום בשאלתה, וכשהתפנה לי המקום בראש, חשבתי על זה. ניסיתי להיזכר אם הייתה בי כזו שאלה אי פעם, כזו החלטה, כזה חלום אפילו – להיות סופרת.

ולא. לא היה. אף פעם לא חשבתי על כך או הגדרתי לעצמי כמטרה להיות סופרת או אפילו לכתוב. זה פשוט משהו שעשיתי. משהו שאני עושה. משהו שיוצא ממני בדרך כלל בלי תכנון מוקדם. המחשבות והתכנונים וההתכוננויות מגיעות אחר כך. מן תהליך מוזר כזה שקורא וקורה לי.

תמיד כתבתי. תמיד אכתוב. תמיד אעדיף את הדף והעט על פני המחשב. ארגיש חשובה יותר עם העט שמשרטטת את האותיות שהופכות למילים וככל שהדף מתמלא כך אני מתמלאת תחושת סיפוק אדירה. אבל כשמדובר בעלילה, בסיפור, היד תתעייף מהר מדי לטעמי ואעבור בלית בררה אל המחשב.

 אין צורך להסביר לי את היתרונות הרבים בהקלדה. אני יודעת ומודעת. אבל מה לעשות? את הרגשתי, ההתמלאות שלי, ההשראה שלי אני מתחילה מהעט והנייר ואת התחושה הזו המחשב הקר ומתקן הטעויות כל הזמן (וגם הצודק תמיד!) לא יכול לספק לי.

אז אף פעם לא החלטתי במודע להיות סופרת. גם לא חלמתי להוציא לאור ספר. פשוט עשיתי את זה. כתבתי, וכשהרגיש לי נכון הפקתי את הכתוב לספר. זה התחיל מספר הילדים ברלה יוצא לעולם, שהתחיל בכתב יד בפנקס קטן, עבר לנייר A4 עם ציורים שלי (מפני שעד כמה זה כבר מסובך לצייר חילזון ושמש?) והמשיך אל הידיים של בעלי המקצוע, שהפכו את הסיפור לספר ממש. כזה שיש לו כריכה קשיחה. שאפשר להעביר בו דפים. שאנשים זרים לגמרי שלא מכירים אותי ואני לא מכירה אותם מקריאים לילדים שלהם. ולפעמים אפילו משוחחים עליו, ומנתחים אותו, ושולחים לי מכתב עם תובנות שלהם!

תהליך ותוצאה

כשהוצאתי לאור את "ברלה יוצא לעולם" פנו אלי הרבה מאוד אנשים חלקם מקורבים ואחרים זרים ואמרו לי שהגשמתי להם את החלום של עצמם. שגם הם רצו לכתוב, להוציא לאור, אבל הם לא עושים זאת. כל אחד וסיבותיו. ושהם גאים בי על כך שהעזתי.

אבל אני אף פעם לא ראיתי בכך גבורה. או העזה. זה מי שאני. אני כותבת. אני משתפת אחרים בכתיבתי. זה מאוד הגיוני לי. מאוד ברור לי. הכי טבעי. אני מבינה שלא כולם אוהבים או יאהבו את הכתיבה שלי. וזה בסדר. אני לא כותבת בשביל שיאהבו אותי. אני כותבת בשבילי ואם יש עוד מישהו שנהנה מזה – זה הערך המוסף.

עברו כבר כעשר שנים מאז שהפסקתי לכתוב ספרי ילדים. לפני שנה בדיוק יצא לאור "חיי בלעדיי" ספר המבוגרים הראשון. תהליך הכתיבה הוא גורם האושר והסיפוק יותר מכל דבר אחר בחיי. ממש כך. תהליך ההפקה הוא נדנוד הכרחי כדי להוציא אותו החוצה לקהל הרחב. אני רוצה לשתף אחרים במה שיצרתי. לשמחתי התגובות על חיי בלעדיי נלהבות ומהוות כח מניע להמשיך. להמשיך להיות מי שאני. להמשיך לעשות מה שאני אוהבת. להמשיך לחיות ממקום טוב ומספק.

ספרים לגדולים

אולי זה מה שלמעשה החלטתי מתי שהוא במהלך חיי. לא אם להיות סופרת, אלא להיות אני. לא יודעת. אחשוב על זה הלילה כשיתפנה לי מקום בראש, או שלא. אני מי שאני – וזו אני בכלל!!

 

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.