חיי בלעדיי

אחרי שנתיים של עבודה, עם הפסקות בכתיבה אבל תוך כדי מחשבה יומיומית סיימתי את ספר ה"גדולים" הראשון שלי.

אני לא יכולה לומר שתמיד רציתי להיות סופרת. למען הדיוק אף לא חשבתי על כך, וגם אחרי שכתבתי והוצאתי לאור את ספרי הילדים, עדין לא ראיתי את עצמי כסופרת. הייתי מישהי שכתבה ופירסמה. זהו. בלי יותר מדי ענין.

לפני מספר שנים הצגתי את ספרי הילדים בשבוע הספר בכיכר העיר וניגשו אלי אימהות עם ילדיהם וביקשו להכיר את הסופרת. זה בעיקר הביך אותי. זו האמת. שימח אבל גם הביך.

כשסיימתי את חיי בלעדיי והעברתי אותו לפרסום, משהו השתנה. איזה שהוא ריגוש לא מוכר לי התנחל לו במקום המחשבות הבלתי פוסקות על הילה, גיבורת הספר. כעבור כמה ימים, כשהספר פורסם וההבנה שזהו, הוא יצא מתחת לידיי ושליטתי ועתה הוא נתון לחסדי הקוראים רק אז הסכמתי. אני סופרת.

כחלק מההתרגשות שאחזה בי, הצטערתי צער רב על כך שהוריי לא זכו לראות זאת. הם הפסיקו ללוות את חיי עוד כשהייתי מבולבלת ולא מגובשת, ואני מניחה שהייתה בהם דאגה רבה ל"מה יהיה איתה".

אני חושבת שמה ש"נהיה ממני" היה משמח אותם. שניהם היו אנשי ספר, אהבו לקרוא ועולמם התעשר בזכות הספרים. הם אלה שהקנו לי את האהבה למילה הכתובה. אני גאה בכך שהשגתי משהו בשבילי ובשבילם.

מכיוון שהתאהבתי בתהליך ובתואר, אני מודה, החלטתי שלא אהיה סופרת של ספר אחד בלבד, ואני עמלה כבר על ספר נוסף. אי אפשר לתאר את העונג והשימחה שיש בי אחרי "פגישת כתיבה" שאני עושה עם עצמי (נשמע קצת מוזר אבל כנה לחלוטין). גם התגובות מקוראים שכבר רכשו את חיי בלעדיי מחממות את ליבי והרצון לכתוב רק התעצם בי.

אז קוראים לי רינה ברוש ואני סופרת.

ואשמח ממש ממש, אם תספרו אותי בחזרה 🙂

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.