מזל טוב

היום בשעה שש לפנות ערב, תתכווץ לי הבטן. זיעה טובה תכסה אותי, ליבי ישאב ויפזר את דמי ביתר שאת וכוונה. זה יארך שתי דקות. שתי דקות מאושרות. זה קורה לי כבר תשע עשרה שנים. הפעם הראשונה הייתה קצת מפחידה, אבל אחרי שתי הדקות האלה אז, הניחו לי על הבטן את היצור הכי מתוק, יפה ומושלם ביקום.
עידו, בני הבכור מסמל עבורי כל כך הרבה דברים. מילדות רציתי להיות בהריון, רציתי להיות אימא. אני מודה שבכלל לא חשבתי על משמעות האימהות. רציתי את התואר, וסמכתי על עצמי שאסתדר.
ההיריון שלי עם עידו היה מדהים. לא הייתה מאושרת ממני. לא היו לי בחילות, לא עליתי מאתיים קילו, היו לי כח ואנרגיה, היה לי מצב רוח טוב עשרים וארבע שעות ביממה. האמת, לא רציתי שהוא יגמר. התרגשתי לקראת הלידה אך לא פחדתי ממנה. וכשהגיע ה 12.6 התייצבתי בשמונה בבוקר בבית החולים, ערוכה ומוכנה להכיר את מי שיגשים לי את חלום האימהות.
גם הלידה שלי הייתה נהדרת. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.
אני רוצה לספר על מי הוא עידו בשבילי. מיום לידתו אני מרגישה קשר מיוחד לילד הזה. הוא לימד אותי מהי מסירות אמיתית וללא תנאים. אהבתי לקום אליו בלילות, אהבתי להחליף לו, וצחקתי כל פעם שהוא השתין עלי בקשת תוך כדי.
גרנו אז בקומה רביעית בבנין ללא מעלית. נהגתי להרים אותו בתוך העגלה ולרדת ולעלות לפחות פעמיים ביום כדי לצאת איתו לטיולים.
לא ידעתי עד אז, כמה כח יש לי. פיזי ונפשי.
ככל שעידו גדל, הוא חשף בפני דברים ששכחתי. הוא גרם לי להתאהב בדברים שלא אהבתי. חוויתי איתו שתיים עשרה שנות לימוד. מגן עד בגרויות. ליבי עלה גדותיו בפעם הראשונה בגן כשהוא מחא כפיים והסתובב, מחקה את צעדי הריקוד של הגננת. ליבי הוצף גאווה כשהתקבלה תעודת הבגרות שלו והאפסים שם עמדו בזוגות ליד הספרה 1.
עידו למד לדבר שוטף בגיל שנתיים. היה לו אוצר מילים גדול מאוד. הוא לא סותם מאז. בגיל שנתיים הוא גם התחיל את גיל ההתבגרות, גיל המרד או כל תואר אחר שיש לצורך המעצבן הזה של הילדים לעשות ההפך ממה שמלמדים/מסבירים/מבקשים מהם. ככל שהוא בגר התמעטו הימים בהם לא רבנו. אני צועקת, מתרגזת, מתאפקת לא להכניס לו סטירה ברמה כמעט יומיומית. כבר יצא לי לקרוא לו בכעס: עצלן, טמבל, מעצבן, אוף איתך.
כבר יצא לו לקחת את שקית הזבל מתוך כוונה להוריד אותה, ללכת להביא רגע משהו מהחדר, להכניס אותה בהיסח הדעת לארון, לראות את המחשב ופשוט להתיישב ולעשות משהו שחייבים! עכשיו. ולשכוח מהזבל. ולהתלונן שהחדר שלו מסריח ושאני לא מנקה.
כבר יצא לו לפתוח את המים במקלחת, לצאת רגע להביא תחתונים ולשכוח לחזור למקלחת.
או לטפס על הסורגים של החלון, להתיישב עליהם עם רגליים משתלשלות מטה, לסגור את החלון מאחוריו ולהשקיף על העוברים ושבים מתחתיו. ברור שהוא היה לבד בבית כשהוא עשה זאת, המפתח של דלת הכניסה היה תקוע בדלת ואי אפשר היה להכנס ….
אני מודה מדי יום על עידו שלי. על זה שגם בגיל תשע עשרה, ובמשך תשע עשרה שנים אין יום שאני לא מקבלת חיבוק ונשיקה ממנו. אין שבוע בו אני לא שומעת אימא אני אוהב אותך. הוא מחייב אותי להיות יצירתית, מכריח אותי להיות חכמה ויותר מכל מלמד אותי מדי יום שאין, באמת אין גבול לאהבה.
מזל טוב ילד.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.