תתארו לכם…יום של אהבה

יום לאהבה

לא מזמן צוין הוולנטיינס דיי ובעברית יום האהבה. החלטתי לקחת את האהבה הזו למקום הכי אהוב ואוהב שלי, הבנים. יוצא דופן? לא לזה התכוון המשורר? לא אכפת לי. אני אוהבת אותם, מצליחה עדיין להכריח אותם לאהוב אותי – והפעם היום הזה יוקדש לכך!

שבועיים לפני כבר חככתי בדעתי, עשיתי רשימות, העליתי ופסלתי רעיונות. ראשית וידאתי שאין להם תוכניות אחרות (אוהבת מספיק כדי לשחרר..), ואכן שבועיים לפני לא היו להם. הודעתי שאני מתכננת לנו בילוי אימא בנים והמשכתי לשבור את הראש.

סרט? מסעדה? נראה לי כבר משעמם ולא ממש מבטא את אהבתי העזה. באולינג? אני אקרע אותם, אני ממש טובה בבאולינג והם לא כל כך אוהבים אותי אחרי בילוי כזה. נפסל.

וכך עבר עוד יום, חלף עוד לילה. יום שישי האוהב התקרב, לי עוד לא התגבשה שום תוכנית והם החלו לצייץ שיש להם עם מי לצאת ומה בדיוק אני מתכננת ומתי זה יגמר מה שאני רוצה לעשות. הודעתי להם חד משמעית ובאופן נחרץ שיום השישי הזה הוא שלי. לא אכפת לי שיש להם דברים אחרים לעשות. הודעתי מספיק מראש ובזמן, תכננתי תוכניות, יש לי עלויות וזהו! (משחררת בעירבון מוגבל )

ו..הגיע היום המיוחל. ולא הייתה לי שום תוכנית מגובשת.

הקטן (16.5) הלך לבית הספר, הגדול (18.5) ישן כהרגלו עד הצהריים ובינתיים נכנסתי למטבח והכנתי רק אוכל שהם אוהבים במיוחד. אחר הצהריים, הודעתי להם שיום האהבה המשפחתי שלנו מתחיל. קראתי להם לשולחן הערוך לכבודם (בדרך כלל הם עורכים ומפנים, פינקתי אותם על ידי זה שערכתי בעצמי). התיישבנו לאכול והם היו מרוצים משפע האוכל לילדים שהיה להם שם.

ואז אמרתי:

תארו לכם, שהיינו הולכים עכשיו לפארק האתגרי. אני חושבת שדבר ראשון היינו עושים מלחמת צבע.

הקטן שאל: "מה צבע? ובמי נלחמים"?

"אחד בשני" עניתי.

"אני כחולה, אתה סגול ואחיך ירוק. הייתי מזמינה כמות כפולה של כדורים. יום האהבה. מתפנקים. אני הייתי מסתתרת מאחורי הצמיגים הישנים ומניחה לכם להלחם אחד בשני, אתה היית רץ, קופץ ומדלג מעל המכשולים ומסתתר, אחיך היה רודף אחריך ומנסה לעקוף אותך. ואני מדי פעם הייתי יורה בך ובו ונשארת במקומי עד שהכדורים שלכם היו אוזלים ואז הייתי מנצחת".

שניהם הביטו אחד בשני ובתאום מושלם בי. "למה נראה לך? אני אסטרטג מצוין", אמר לי הגדול. "מה? את חושבת שלא הייתי מבחין במה שאת עושה"? "ואני"? אמר הקטן. "מה אני פרייר? אני חושב שקודם כל היינו מוציאים אותך מהמשחק כי את החוליה החלשה ואז משחקים בינינו על הניצחון. הם הסכימו אחד עם השני שזו הדרך הכי טובה להביס אותי, ועשו זאת בלי ויכוח, מיקוח ובלי לקלקל לי את מצב הרוח.

"אחרי מלחמת הצבע", המשכתי לספר להם, "היינו עושים את מסלול המכשולים ההוא שמטפסים על חבלים והולכים על סולמות מתנדנדים באוויר, איפה שיש בהמשך אומגה והמסלול נגמר בבנג'י".

"את"? הם שאלו בתימהון

"כן כן" אמרתי, פותחת עיניים נעלבות. "מה אתם חושבים שאני לא יכולה"?

"אף פעם לא עשית"

"אתם טועים" עניתי בביטחון.  "עשיתי לפני שהיו לי ילדים. ואין לי בעיה לעשות הכל עכשיו שוב. מה אתם חושבים"?

הקטן אמר לגדול: "אני מנסה לדמיין את אימא עושה בנג'י. נראה לי שליתר בטחון נבקש משח"ל שיהיו באזור…"

והגדול ענה לו "מה בנג'י, אתה באמת חושב שהיא תעבור את האומגה"?

"למה אתם מזלזלים" אמרתי להם? "מה, לא עשיתי איתכם את כל המיתקנים בדיסנילנד? את כל רכבות ההרים המטורפות שם"?

הם חייכו אחד לשני כממתיקים סוד,  ובחסד רב לכיווני ענו לי: "היית קצת יותר צעירה אז אימא, אבל אל תעלבי".

"אני לא נעלבת" אמרתי להם, "אני חושבת שאם היינו עושים את כל זה הייתם מתפלאים לגלות שאני לא כזו אלטזאכן וזה היה יכול להיות בילוי מושלם, כי זו בדיוק הפעילות שאתם אוהבים ולעשות את זה איתי  זה מיוחד".

"נכון" הם הסכימו לי ופתאום שמו לב שאנחנו יושבים כבר למעלה משעתיים ליד השולחן. האוכל כבר מזמן נאכל והשאריות התקררו.

"אחרי כל הספורט הזה היינו הולכים לאכול ארוחה טובה, חוזרים הביתה למקלחת ומקנחים בסרט אקשן,  החדש שיצא". הודעתי להם.

"אז זה מה שתכננת לנו ליום האהבה"? כן עניתי. "לא נהניתם? להפליג יחד איתי על כנפי הדמיון באופן משותף?"

"זה דווקא היה נחמד אימא" אמר הגדול. "ואת יודעת מה יהיה מושלם? שעכשיו תפני את את השולחן ותשחררי אותנו מיום האהבה הזה…."

קצת נעלבתי.  "לא היה לכם כיף? לא ישבנו עכשיו בנחת שלוש שעות וצחקנו ולעגתם לי בצוותא וניצחתי אתכם בכל מיני דברים"?

הגדול קם, הלך לחדרו וחזר. "דווקא היה כיף אימא. תמיד כיף איתך …" הוא יודע מאיזה צד של הלחם מרוחה החמאה… "אני יודע שאת תמיד אומרת שאני לא אוהב אותך בגלל שאני לא מסדר את החדר ולא זוכר להודיע לך כשאני יוצא" הוא אמר, "ואני יודע שאת חושבת שאני לא אוהב אותך" הצטרף הקטן "כשאני שוכח כל יום להודיע לך שחזרתי מבית ספר ולא מחמם לי אוכל לבד ומחכה שתחזרי מהעבודה כדי להכין לי". הם נעמדו שניהם מולי, ואני שנמוכה מהם כבר מזמן הרמתי אליהם ראש והתחלתי להגיד בפולנית רהוטה אוי שטויות, אבל אז הם חיבקו אותי, חיבוק בשלישיה והעניקו לי שרשרת לא דמיונית בכלל שהם קנו לי באהבה. רבה.  "אז שתדעי שאנחנו כן אוהבים אותך ואולי לא מראים לך בדרך שבה את חושבת שהיא נכונה, אבל בלב בפנים את האימא שאנחנו אוהבים הכי הרבה בעולם".

התחבקנו דקות ארוכות, הם טפחו אחד על שכמו של השני טפיחות גבריות כאלה שאמרו אני אוהב אותך גם אח שלי עד ששחררתי אותם.

נכון, אנחנו אוהבים תמיד, אבל היה ממש נחמד שלכמה שעות גם הרגשנו אהבה ולא  רק ידענו שהיא שם.

ככה נראית אהבה

ככה נראית אהבה

אני רינה, יש לי שני בנים אני אוהבת אותם הכי הרבה בעולם ולא אכפת לי מה יגידו כולם!!

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.