יום האם

כשהייתי בכיתה א', כחודש לפני יום האם התחילה המורה להכין אותנו לקראת האירוע המיוחל. היא ביקשה מהתלמידים להביא שתי מחברות ותמונה של האם, רצוי קטנה ואם אפשר בלי שהאימא תדע.

לקח לי כמה ימים של חיטוט במגירות הארון של הורי, בהן היו מקופלות ממחטות מבד (מישהו עוד זוכר שהיו דברים כאלה פעם?), גרביים וכו'. הייתי חייבת להיות מאוד זהירה מפני שאימי הייתה מאוד מסודרת וידעה מיד אם נגעו לה במשהו. בסופו של דבר, מצאתי קופסת נעליים בפינה הרחוקה של הארון, ובתוכה שפע תמונות מתוכן בחרתי אחת של אימי. כמוצאת שלל רב עטפתי את התמונה בזהירות והנחתי אותה בין דפי מחברת, וידאתי שהקצוות מיושרים, ואת המחברת הידקתי לשני ספרים עבי כרס בילקוט.

בשעורי חברה לקראת יום האם, לימדה אותנו המורה מה תפקידה של האם בבית: לנקות, לכבס, לבשל, לדאוג לכל מחסורנו, לטפל בנו כשאנו חולים, ללוות אותנו לטיולים ולמלא את זמננו הפנוי באהבה.

כשיעורי בית קיבלנו לחפש במילון את ההגדרה למילה אימא, ולתאר את תפקידה של האימא הפרטית שלנו. כל זה נכתב באחת מהמחברות.

כך זה התחיל. במשך החודש הזה "עקבתי" אחר אימי, ושמתי לב למה שהיא עושה בבית. אימי הייתה עקרת בית. היא הייתה ממתינה לי ליד השער בסיום יום הלימודים ומלווה אותי הביתה. ארוחת צהריים חמה וטרייה הייתה מוגשת לי כאילו אני מלכה, חדרי כבר היה מסודר, מיטתי מוצעת. לפעמים היא הייתה יושבת איתי להכין שיעורים. אני יודעת היום שהיא לא ממש הבינה מה אני כותבת או קוראת. אז, העברית עוד לא הייתה שגורה בפיה בטח לא בכתיבה או קריאה. זה לא מנע ממנה למחוק לי מה שכתבתי אם האותיות לא היו מספיק יפות ועגולות לטעמה.

לקראת יום האם, וכמתנה לאימהות, גזרנו את המחברת השנייה בצורת לב. המחברת שלי הייתה עטופה בכחול. בעמוד הראשון הדבקתי את התמונה של אימי, ומתחתיה כתבתי את שמה, תאריך לידתה ועלייתה ארצה.

ה-מחברת

ה – מחברת

בדפים הבאים כתבתי לה שירים שהמצאתי, אותם אני לא זוכרת, אך בעמוד האחרון, אותו לא אשכח כתבתי לה כך: "אימא יקרה, את עובדת מאוד קשה, ואני מבטיחה לך שביום האם תנוחי. אני אגהץ בשבילך ואכין לך אוכל, אני אדאג לך ואת רק תשבי ותהיי גאה בביתך הקטנה".

כשנתתי לאימא את המחברת הזו עם פרח כמתנה שלי ליום האם היא באמת התרגשה. היא הופתעה לראות את תמונתה שם, ביקשה ממני להקריא לה כל מה שכתוב ושתינו הזלנו דמעה בדף האחרון בו הבטחתי לעשות הכל במקומה.

אימא שלי לא הייתה אישה סנטימנטלית. עם השנים והאבק היא זרקה המון. אפילו ספר המחזור של סיום לימודי לא שרד פרץ של ניקיון וריענון הבית. שום דבר מהילדות שלי, חוץ מתמונות שאני סידרתי בגיל מאוחר יותר באלבומים לא נשאר לי כמזכרת מהילדות. באיזה שהוא שלב היא עברה דירה וגם אז נזרק חלק נכבד מהעבר. כבר לא גרתי בבית אז והיא כנראה הניחה שמה שלא לקחתי כבר לא חשוב. בזמנו, לא עזרתי לאימי כשהיא עברה דירה. היא הסתדרה עם גיסתי ולא התערבתי יותר מדי.

אימי נפטרה לפני שבע שנים. כשפיניתי את ארונה, מצאתי מתחת לחולצות המקופלות למשעי מחברת עטופה בניילון כחול, מצהיבה, בצורת לב, דפיה כמעט מתפוררים. מהעמוד הראשון חייכה אלי אימי, צעירה, בריאה, ויפה. מצאתי אותה שלושים ושלוש שנה אחרי שהכנתי אותה..

מאז כיתה א' שלי עברו כבר ארבעה עשורים. אני כבר מזמן אימא בעצמי. מבשלת, מכבסת, לא מגהצת (מה זה?) ועושה רוב מה שהבטחתי לה אז. לא בשבילה. בשביל הילדים שלי. אני יודעת שזה מה שהיא רצתה. שאהיה בשביל ילדיי כמו שהיא הייתה בשבילי.

וביום האם אני בעיקר מתגעגעת. אליה ואל הילדה שפעם הייתי…

 

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.