..כי אין דאגה בעולם, כמו דאגה של אימא

 

ביום שילדתי את בני הבכור התחלתי לדאוג. לא יודעת למה אבל שתי מחשבות מטרידות ליוו אותי במהלך חייו. הראשונה הייתה שצריך לארגן לו בר מצוה מיוחדת (כן הילד היה רק בן יום ואני כבר חשבתי על זה) והשניה, הוא יהיה שלוש שנים בצבא. לפחות.

1

12.06.2008 – בר מצוה

 

אז את בר המיצוה צלחנו ובהצלחה רבה. הילד עכשיו בן שמונה עשרה וחצי, צריך להיות בצבא אבל דחה את הגיוס לטובת עוד שנת לימודים. הוא לומד במכללת "הכפר הירוק" שם הוא נשאר לישון וחוזר הביתה בימי שישי למיטה שלו, לכלבה שלו, לאוכל שלי ואלי.

 

אני יודעת ומבינה שהדאגה שלי מיותרת. שאלה החיים, שזה בסדר שהילדים עוזבים את הבית. אבל לדעת זה דבר אחד ולהרגיש, דבר אחר לגמרי.

 

קשה לי. אנחנו משוחחים פעם אחת ביום לפחות בטלפון. הוא מנסה לספר לי בהתלהבות על ההישגים שלו ואני קוטעת אותו באמצע ושואלת: "אכלת? מה אכלת? היה טעים? לא קר לך בלילה?"

 

קשה לי כי אני מתגעגעת אליו. בכל שניה בכל יום. כשהוא בבית אנחנו רוב הזמן מתווכחים.  הוא כזה דעתן ויש לו מה להגיד על כל דבר. אני גם יודעת שלא משנה מה אגיד או אבקש הוא יעשה את ההפך או שלא יעשה בכלל. אותו דבר בעיני. אבל עכשיו, שהוא לא פה, שקט לי מידי.

 

קשה לי כי אני יודעת שאני טועה. אני צריכה להפסיק לדאוג לו. הוא באמת ילד גדול ומאוד מוכשר. לימדתי אותו להיות עצמאי, חברותי,  נבון ולא ביישן. הוא יודע להסתדר הרבה יותר טוב ממה שאני ידעתי כשהייתי בגילו. ובכל זאת, לא מפסיקה לדאוג.

 

בשנה הבאה הוא ילך לצבא. היום אני יכולה להתקשר אליו, לסמס לו, לשלוח הודעה בוואטס אפ ולשאול wath's up?" :". אני לא עושה את זה כי אני אימא "קולית". לא חונקת, לא מתערבת, משחררת. זה לפחות מה שהחברים שלו חושבים. הוא יודע שזה לא נכון אבל נותן לי ליהנות מהספק. וכשיהיה בצבא, הידיעה שהוא לא זמין לי מתי שרק ארצה. דואגת. מה יהיה? איך יהיה? איפה? ואם יהיה לו קר בלילה? עד קצה העולם אלך כדי להביא לו שמיכה. ותרמוס עם תה מתוק כמו שרק אני יודעת להכין לו.

מי באמת נשען על מי?

מי באמת נשען על מי?

 

קשה לי כי לימדתי אותו שהוא צריך לעזוב. שהחיים האמיתיים שלו יהיו כשיצא מהבית. כשינסה. כשיתנסה. ואני הראשונה להודות שכך זה צריך להיות. ואני האחרונה להבין שהזמן הזה שהתפנה לי יכול להיות מוקדש לי לשם שינוי. ואני מנסה. אבל קשה לי.

 

וזה רק הבן הגדול. יש לי עוד אחד. והם יהיו שניהם בצבא באותו זמן כי הייתי חייבת למהר ולעשות ילדים אחד אחרי השני. וכשזה יקרה לא אשאר לבד, (בחושך ובקור) אבל יהיה לי אותם רק בסופי שבוע. ומעכשיו אני דואגת.

 

בשיחות איתם אני אומרת: "אחרי הצבא תמצאו בנות זוג, תעזבו את הבית, תדאגו לעתיד שלכם". אבל ברגע שהם מסובבים את הגב האנחה הזאת שיוצאת לי מהלבלב אומרת אבל אל תמהרו. תנו לי עוד קצת לפני שתגלו את החיים שמיועדים לכם. רק עוד קצת, כי קשה לי. ואני דואגת.

 

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.