ספטמבר – החודש שלי.

הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה

לפני עשר שנים שכחו את יום ההולדת שלי. גם אני כמעט שכחתי אותו. אימי הייתה מאושפזת אז, ואני הייתי איתה. היא הייתה החשובה. כל מי שהתקשר אליי עשה זאת כדי לשאול לשלומה, ושכח לאחל לי מזל טוב. הייתי איתה מבוקר עד לילה וכל המחשבות שלי נסובו עליה, על דרך הטיפול בה, על מה אני עוד יכולה לעשות כדי לעזור לה.
יום הולדתי חל בסוף ספטמבר והוא השיא בחודש שכולו טוב בשבילי. גם אז, יחסית לחודשים אחרים, זה היה חודש טוב.
כילדה אפילו הראשון לחודש שהיה היום הראשון לחזרה ללימודים אחרי החופש הגדול היה יום מרגש ומיוחד עבורי. היום אני מתרגשת מהראשון לחודש בדיוק כמו אז אפילו שזה יום עבודה רגיל לגמרי.
חגי תשרי, אלה החגים הכי אהובים עליי. גם יום כיפור. ההתחלה, ההתחדשות, החופשה הארוכה של חול המועד, דקה אחרי היומיים של יום כיפור וחמש דקות אחרי שלושת הימים של ראש השנה. אהבתי ואני אוהבת אותם.
ויום ההולדת שלי. חודש שלם אני מתרגשת לקראת זה שהחודש(!) יש לי יומולדת. כבר שנים רבות שאני לא מקבלת מתנות ליום ההולדת, ואין ממש חגיגות וזיקוקי דינור כמו שאני יודעת שמגיע לי 🙂 גם כשקרה שהוא נשכח ורק אני זכרתי אותו, גם כשקרה שהוא עבר כמו סתם עוד יום ככל יום אחר בשנה, שום דבר מזה לא העיב אף פעם על איך שאני הרגשתי ומרגישה. ביום ההולדת שלי אני מלכה. אי אפשר להרגיז אותי, או לצער אותי, או לאכזב אותי. ביום היחיד זה בשנה, שבא אחרי חודש שבו אני כבר מתמלאת באנרגיות של חוזק וחוסן אני מרגישה "שלא יגמר לעולם".


לפני עשר שנים קרוב לחצות, אימי אמרה לי:, "רינה, מזל טוב. סליחה. כמעט שכחתי את יום ההולדת שלך". חיבקתי אותה חזק, ולא כעסתי בכלל. "שנה הבאה נעשה מסיבה" אמרתי לה. "אל תדאגי". היא הלכה לישון ואני חזרתי הביתה. כולם כבר ישנו ויום ההולדת שלי אז חלף עם מזל טוב אחד ומבחינתי הכי חשוב שיש.
יום ההולדת שלי השנה קרב ובא. זה מרגש אותי. אימי כבר איננה איתי אבל אני יודעת שהיא ואבי מאחלים לי מזל טוב ולא שוכחים את היום המאושר בו הצטרפתי לחייהם.
הפייסבוק שנכנס לחיי מזכיר לכול החברים שלי וגם לאלה שלא כל כך חברים שזה הזמן לשלוח לי עוגה ובלונים מצוירים, ולמרות שזה נדוש וכולם עושים את זה אני עדיין מתרגשת. מעדיפה לחשוב שבאופן אישי הם טרחו, חיפשו ושלחו במיוחד בשבילי. ביום הספציפי הזה שום תוכנה לא שלחה לי מזל טוב אוטומטי ולקוני. לא לי.
ועוד דבר אחד קורה בחודש ספטמבר. הוא אפילו חזק יותר מיום ההולדת שלי. לאורך השנים תמיד זה קרה בספטמבר. זה יכול להיות בכל מקום אקראי. בתחנת הרכבת, בגינה כשאני מטיילת עם הכלבה, בדרך לשום מקום, פתאום נכנס לי לאף ריח של קלמנטינה שמישהו קילף ופתח, והריח הזה פותח בי כל כך הרבה דלתות סגורות, מכין אותי נפשית ופיסית לסתיו שבפתח וממלא אותי בתחושה שהכל טוב ולא יכול להיות אחרת. לפני עשר שנים הרחתי אותה בחניה, בדרך למכונית.אין, אין כמו ריח של קלמנטינה

השנה עוד לא. החודש הזה עוד לא חגגתי את יום ההולדת, עוד לא הרחתי קלמנטינה. עוד יש לי למה לצפות.

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.