משחק טלפון שהפך להיות מדורת השבט שלנו.

פאן ראן הבילוי המשפחתי החדש

קניתי טלפון חדש. עוד לפני שהבנתי איך מתפעלים אותו, על מה צריך ללחוץ כדי לחייג ואיך עונים לשיחה, בהעברת אצבע ולא לחיצה, לקח בני הצעיר את המכשיר, לחץ על מה שלחץ והחזיר לי אותו עם חיוך.

"הורדתי לך פאן ראן".

"מה זה"? שאלתי. "זה עולה כסף? זה מבזבז לי זיכרון?  זה עושה רעש"? "אוף אימא" הוא ענה "את לא מבינה כלום. הורדתי מהחנות דרך האינטרנט"  "מה חנות" גערתי בו "השתגעת? הטלפון הזה עלה לי המון כסף מה אתה מבזבז!" הילד גלגל עיניים, אמר לי בחוסר סבלנות "תרגיעי זה בחינם. בואי אלמד אותך".

פאן ראן הוא משחק. יש לי דמות (פנדה) והדמות שלי רצה על מסלול קצר בנוף אקראי.  אני יכולה להקפיץ אותה מעל משוכות או בין הר לענן. בדרך יש סימני שאלה שאם אני עוברת דרכם הדמות שלי מקבלת כל מיני דברים כמו מהירות, סכינים או ברקים כדי להאט את המתחרים וכו'. הראשון שמגיע לקו הגמר מנצח.

קרה בעבר שהילדים רצו ללמד אותי משחק שלהם אבל הצצה קצרה במה שהם עושים הבהירה לי שאין מצב. הפעם זה היה שונה. לא נדרש ממני כלום חוץ מללחוץ מדי פעם עם הבוהן כדי לקפוץ או לקבל סימן שאלה. והערך המוסף של המשחק? הילדים עשו מה שעשו והתחברו. שיחקנו שלושתנו יחד.

אז בהתחלה היה חביב לשחק נגדם. ישבנו אחד ליד השני, כל אחד עם הטלפון ביד ושיחקנו. אחרי משחק או שניים כשהבנתי מי נגד מי ולמה זה נהיה רציני. בכל פעם שהם עקפו אותי או חתכו אותי כעסתי וגערתי בהם. "מה עובר עליך"? אמרתי בחומרה רבה לבני הבכור. "אז מה אם יש לך סכין. זה לא אומר שאתה צריך לחתוך אותי". ברור שהם נהנו לנצח אותי פעם אחר פעם ואני המתוסכלת התחלתי לסנן בשקט את ייאושי. "מפלצת! חצוף! לא קמה להכין לך אוכל" ועוד כאלה הגיגים. הילדים התפוצצו מצחוק. "אימא", הם אמרו, "הפאן ראן מוציא ממך את כל האגרסיות. שתוק ושחק הייתה התשובה".

נו, התמכרתי. התחלתי לשחק גם בלעדיהם. מתאמנת. בודקת את הניקוד שאני צוברת. אחרי כמה עשרות משחקים הייתי אמיצה וקניתי לי דמות אחרת. גם סקייט בורד הוספתי לה. כאחת הצעירות המקובלות. ושיחקתי בכל רגע פנוי. במקום להסתכל על הבצל שמיטגן ולחכות שישחים – מִשחק בפאן ראן. במקום לקפל כביסה עד שהמים בסיר ירתחו – שיחקתי פאן ראן. בלילה לפני השינה שיחקתי כמה משחקים, מנסה להעלות את הניקוד שלי ולהשתפר. הגעתי למצב שכשכבר הייתי נרדמת בחלומותיי רצתי ורצתי ומעליי סכין שרוצה לחתוך, ברק שפוגע בי, מגן שמאט אותי. הדמויות והנוף היו בין העיניים העצומות למח ומנוחה לא הייתה לי. התמכרתי כבר אמרתי?

http://www.youtube.com/watch?v=0LQYu2liV60

פאן ראן, זמן איכות עם הילדים

ואז שיחקנו שוב. הילדים ואני. הם היו כל כך מדושני עונג. שוב יקרקסו את אימא. אבל במשחק השלישי פתאום הגעתי למקום השני. ובמשחק הרביעי למקום הראשון. סתם מזל הם אמרו אבל חייכו קצת פחות. בסדר אמרתי. מזל. שיהיה. אחרי זה כששיחקנו שוב ושוב ניצחתי הם אמרו שזה בגלל שהם נתנו לי. לא היה להם נעים לנצח אותי כל הזמן. אני לא יודעת מה בקשר אליהם אבל לי נעים מאוד לנצח אותם. לשמוע אותם מסננים מתחת לשפה: מה זה? איך היא עברה אותי? אוף איזה מזל יש לה.

מי במקום הראשון מי?

מי במקום הראשון מי?

 

מה שהם לא יודעים זה שלמרות שאני לפעמים מנצחת עדיין הפסדתי יותר ממה שניצחתי. הניקוד של הילדים הוא בפלוס ואני לא מצליחה לצאת מהמינוס. אבל, כמו שהמינוס בחיים לא עניינם גם בזה אני לא מתכוונת לשתף אותם.

וכן, גם במשחקים המטופשים האלה אפשר למצוא נקודות של אור. מאז שהפאן ראן בחיינו אנחנו ישובים שלושתנו יחד הרבה יותר צמודים אחד לשני, צוחקים, מקניטים ונהנים. הקופסה היא הטלפון הנייד, המשחק הוא אישי אבל משפחתי וההנאה – מושלמת כשאני מנצחת.

מאחלת לכולם פאן ראן שכזה, תרתי משמע.

 

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.