בילוי נעים? תלוי את מי שואלים!

טעות נפוצה היא לחשוב שרק כשיש תינוק בבית לא ישנים. גם כשיש מתבגרים בבית לא ישנים. בעיקר כשהם לא בבית..

בילדותי יצאתי ל"בלות" בכל יום שישי. הוספתי את המרכאות בגלל שהבילוי שהיה מקובל אז היה מסיבות כיתה שנערכו בדרך כלל בבית של מישהו. מכיוון שכולנו גרנו במרחק הליכה אחד מהשני תמיד הייתה קבוצה שהולכת וחוזרת יחד. בנוסף לכך, לעיתים נפגשנו באופן כיתתי בגינה הציבורית הגדולה, מפטפטים, צוחקים, רוקמים ופורמים חברויות. גדלתי בנאות שושנים שבחולון.

לא רחוק מביתי נבנה מרכז מסחרי קטן ובו נפתחה גלידרייה שעשתה בין היתר גם ופל אמריקאי. לעולם לא אשכח את התענוג שהיה בללכת לשם כולם ביחד, להשתלט על מעט השולחנות והכיסאות ולאכול ופל גדוש בסירופ מייפל וקצפת. המוכרת הכירה את כולנו בשמנו, אנחנו הכרנו אותה ומהבילוי הזה אף פעם לא אחרתי לחזור הביתה. כשבגרתי והוצאתי רישיון נהיגה, השתנה אופי הבילוי שלי. תמיד התארגנו עם רכב (אז זה לא היה מובן מאליו לתת את הרכב לילד בימי שישי, היה רק רכב אחד למשפחה) ויצאנו. אז כבר לא חזרתי אף פעם בזמן. אני זוכרת איך אבי דרש שאחזור עד אחת עשרה, אימי ואחי שכנעו אותו לתת לי לחזור בשתים עשרה ואני חזרתי כשסיימתי, בלי קשר לשעה. הרבה אחרי. במקרים הנדירים בהם לא יצאתי הייתה משפחתי כולל אבי הולכת לישון בסביבות שתים עשרה בלילה. אבל לא הייתה פעם אחת שחזרתי אחרי בילוי, בשעות הקטנות, ולא מצאתי את אבי שוכב על הספה בסלון עיניו אדומות וטרוטות, הטלוויזיה דולקת אין לי מושג על מה. תמיד שאלתי: "מה? חיכית לי?" והוא תמיד ענה: "מה פתאום. היה משהו מעניין בטלוויזיה". אני זוכרת שתמיד חשבתי שהוא מגזים עם הדאגה הזו. שהוא יכול לסמוך עליי. שלי לא יקרה כלום. תמיד גם היה לי באמת נעים לחזור ולדבר איתו קצת לפני שהלכנו שנינו לישון.כשבניי התחילו לצאת גיליתי את האמת שנסתרה ממני כל השנים האלה. אי אפשר לישון כשהילד לא בבית. בפעם הראשונה שבני הבכור הודיע שהוא יוצא ביום שישי בלעדיי, עם חברים, לטיילת, תחקרתי כמתבקש מי הם בדיוק החברים, לאן הם מתכוונים ללכת ומה לעשות. כשהתחקור הזה הסתיים כשלוש דקות אחרי כי התשובה שלו חזרה על עצמה: "עזבי אותי", עברתי כמובן לירות עצות ודגשים למה לשים לב. סיפרתי באריכות על כייסים, פיגועים, סתם שיכורים, בעלי מסעדות שמרמים בעודף ומנצלים תמימות של ילדים ועוד כהנה וכאלה. אני לא יודעת איך לא הוצאתי לו את החשק לזוז מהבית אבל הבן שלי קשוח. כנראה שהוא עשה מה שהוא נוהג לעשות בכל פעם שאני פוצחת בנאום והתנתק. הוא הנהן ובהה בי אבל לדעתי מה שהוא שמע היה רעש לבן. בסופו של דבר נתתי לו כסף, טפחתי לו על השכם איחלתי לו בילוי נעים, הוצאתי הבטחה שלא קוימה שיסמס לי מדי פעם מה קורה איתו ושלחתי אותו לדרכו.

התחלתי לדאוג עוד לפני שהוא הגיע למטה. כל התסריטים הכי גרועים שיכולים להיות ואולי כמה כאלה שהמצאתי לבד עלו בראשי. ניסיתי להירגע, ניקיתי את המטבח שוב, הוצאתי והכנסתי למקרר הכל, הסתובבתי כלביאה מצד לצד בבית. בדקתי כל חמש דקות שהטלפון שלי בסדר והתאפקתי לא להתקשר אליו. זה לא שלא סמכתי עליו. דווקא מאוד סמכתי עליו. עד היום אני סומכת עליו. זה על שאר העולם שאני לא סומכת. הילד חזר לפני שתים עשרה בלילה הביתה. אני הייתי אחרי חצי בקבוק רסקיו ולכן קיבלתי אותו ברוגע יחסי ולא גערתי בו יותר מדי על זה שהוא באמת בילה כל כך בנעימות עם החברים עד שהוא שכח לסמס לי דקה אחת שהוא חי.

אבל, מאז עברו כמה שנים. הילד הוציא רישיון, הבילויים שלו כוללים ישיבה בכל מיני מקומות שנראה לי שעדיף שלא אדע עליהם, הוא חוזר הביתה בשעות המאוד קטנות של הלילה, לפעמים ממש מעיר את הציפורים בדרכו אליי. הוא תמיד מוצא אותי בסלון. עיניי אדומות וטרוטות, הטלוויזיה מהבהבת על משהו. "לא חיכיתי לך…" אני עונה ומתגעגעת לאבא שלי. "סתם לא הצלחתי להירדם". אנחנו מפטפטים קצת ואני מאמצת את חוש הריח בניסיון להרגיש אם עישן, אם שתה. תמיד תמיד אני סוחטת חיבוק וכשהוא הולך לישון אני מדדה למיטה שלי ושוב חושבת על אבי ועל כמות האהבה והדאגה שהייתה לו אליי.

ואם כל זה לא קשה מספיק, גם הבן הקטן שלי כבר התחיל לצאת לבלות. עכשיו נדמה לי שלעולם לא אשן שוב בימי שישי בלילה. לפחות בימינו יש VOD, ויש מה לראות עשרים וארבע שעות והלילה עובר, אבל יש לי תחושה שהדאגה לא.

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.