הילדים גדלו…

מה קורה כשהילדים כבר צריכים אותנו פחות ופחות? מתי בדיוק התהפכו היוצרות ואני זו שרודפת אחרי תשומת ליבם?

 הילדים שלי גדלו. זה בא לידי ביטוי בהמון דברים ביום יום. למשל הזמן שהתפנה לי פתאום אחר הצהריים כשכבר לא הייתי צריכה לרוץ למתנ"ס לחוג אלקטרוניקה של הגדול, להשאיר אותו שם, לטוס בלי שום עבירת תנועה לאימון כדורגל של הקטן, לוודא שהוא נכנס למגרש, לחזור לאסוף את הגדול מהחוג, לקנות לו נקניקיה כי ברור שאחרי שעה של חיבור חוטים והדלקת נורה זעירה הוא נורא רעב, לנסוע לאימון כדי להספיק לראות את הילד קצת משחק, להסביר לגדול בפעם המילון שלא לא יכולתי להשאיר אותו לבד בבית וכן הוא היה חייב לבוא איתי ולא אין לי שתייה עלי, לאסוף את הקטן מסריח אחרי האימון, להסביר לו למה לא יכולתי לקנות גם לו נקניקיה לחזור הביתה מקלחות, ארוחת ערב (כי רוב הלחמנייה נפלה על הריצפה), סיפור לפני השינה וזה פחות או יותר מתאר את שגרת חיי בשנים עברו.
אבל הילדים גדלו. הבנתי את זה כבר לפני כמה שנים ביום שבו יצאתי באופן מיוחד קצת יותר מוקדם מהעבודה כי ידעתי שהילדים בבית ואין חוגים היום, אחר הצהריים פנוי ותכננתי משחקי קופסה לתוך הלילה. כשנכנסתי הביתה השקט הימם אותי לכמה דקות. כל אחד מהם היה בחדרו, מול מחשבו. חיבקתי ונישקתי אותם ואמרתי להם יאללה תסיימו מה שאתם עושים ובואו לסלון לשחק. הקטן שכבר לא היה כל כך קטן אמר לי: "המשחק שלי ארוך, קבעתי עם חברים ולא בא לי לשחק איתך", והגדול שתמיד היה קצת חצוף אמר לי: "אימא למה באת מוקדם כל כך. את מפריעה לנו!"

 

פעם הם חיבקו אותי...

פעם הם חיבקו אותי…

נעלבתי. בתוך הלחץ היום יומי פיניתי זמן ואנרגיה בשבילם והם נפנפו אותי כאילו הייתי זבוב טורדני. אבל, אחרי שסיימתי לרחם על עצמי שהילדים שלי לא צריכים אותי יותר פתאום הבנתי שיש לי מלא זמן עכשיו.

 עד אותו זמן רדפתי אחרי הזנב, לא מספיקה לכבס לא מספיקה לבשל לא מספיקה לסדר את הבית. עכשיו הכל השתנה. התחלתי לתכנן לי פעילויות מגוונות לאחר הצהריים. יום אחד בישלתי, יום אחר כיבסתי ולמחרת קיפלתי וסידרתי בארון. חודש שלם החזקתי מעמד עד שנשברתי. זה משעמם טילים.
אז חזרתי לילדים. הבנתי שמשחקי קופסה כבר לא ילכו בינינו ועלי לפתות אותם בדרך אחרת כדי לזכות בתשומת לב. קניתי מחשב נייד. ביקשתי מהם שילמדו אותי לשחק את המשחקים שלהם כדי שנוכל לשחק ביחד. נראה לי שזו הייתה הפעם היחידה ששניהם הסכימו פה אחד ועשו יד אחת נגד האימא ה"לא נורמלית" שלהם. הם הסבירו לי לא בשקט ובלי סבלנות שזה לא יקרה וחזרו כל אחד לחדרו.
כנראה שהם לא יודעים עם מי יש להם עסק. אני לא מקבלת דחייה בקלות שכזו.
כמה ימים אחרי זה וידאתי שאין מה לאכול בבית וישבתי בשקט בסלון מול הטלוויזיה. ארבתי. בשעות הערב המוקדמות הם יצאו מהחדרים, עשו סבוב על המקרר, ראו שאין מה לאכול וחזרו לחדרם. המשכתי לחכות. כשעה אחר כך הם הופיעו שוב, עשו עוד סבוב על המקרר, חיטטו בארונות ורק אז פנו אלי. "אימא אין מה לאכול."
"מה, באמת?" שיחקתי את התמימה. "אז מה נעשה?" הגדול אמר "בואי נזמין פיצה". הקטן אמר "לא בא לי פיצה" ואני אמרתי "אולי נצא לאיזה בית קפה?" הם החליפו מבטים, חזרו לחדרים שלהם ואחרי כחצי שעה יצאו מובסים ומורעבים ואמרו בסדר. רק תנאי אחד היה לי. את הטלפונים משאירים בבית. כולם.
היה כיף. הצלחתי לנתק אותם לשעה וחצי מהמחשב ולקבל מהם תשומת לב מלאה. חלקנו אוכל, ריכלנו על המורות והחברים ולזמן קצר ויקר הם שוב היו הבנים שלי ואני האימא שהם אוהבים.
מאז, אני נוהגת אחת לשבועיים לצאת איתם. כבר לא צריך מניפולציות ונראה לי שהם אוהבים ומוקירים את הערבים שלנו יחד לא פחות ממני.
הילדים גדלו וטוב שכך. אבל יחד איתם גם אני גדלה ועם כל הכבוד להם, הם עדיין לא יכולים עליי!

 

האפרוחים שלי עכשיו

האפרוחים שלי עכשיו

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.