שני בנים וכלבה. היום פוסט על הכלבה.

על כלבות ואדוניות, ימים של חורף, שמיכת פוך ופינוקים.

הבנים שלי והכלבה מספקים לי סיפורים, חויות ותובנות ברמה יומיומית. על הבנים כבר כתבתי בעבר. היום הבמה של מיקה שלי. הכלבה.
בשבת האחרונה ירד גשם רוב שעות היום. מיקה לא יורדת למטה בגשם. היא בקושי מוכנה לצאת ממתחת לשמיכה של אחד הבנים שהיא השתלטה להם על המיטה. בצהריים הכרחתי אותה  לרדת. הפעם האחרונה שהיא ירדה הייתה  בליל אמש ואני כבר דמיינתי את השלפוחית שלה מתפוצצת. מתחת לבנין בו אנו גרים יש גינונת. כמה אבנים גדולות, קצת צמחיה ירוקה והעיקר, זה מקורה. הרמתי אותה כדי שהאריסטוקרטית לא תפגע חלילה מקפיצה מעל הגדר הקטנה שיש שם, קרעתי את הגב שלי והנחתי אותה בעדינות בתוך הגינה. תעשי פיפי מהר, קר. אמרתי לה. מיקה הרימה אלי את הראש, כשכשה בזנב ולפני שהספקתי למצמץ זינקה משם ונעמדה לידי.

הלוגו של מיקה
מיקה מזהה מצבי רוח שלי ולכן אני יודעת שאסור לי לצחוק כי היא תחשוב שאנחנו משחקות ומשום מה היא ממש לא ממושמעת כשהיא מחליטה שעכשיו משחקים. לעומת זאת כשהיא חושבת שאני כועסת עליה היא הכלבה הכי טובה בעולם. לקחתי נשימה ואמרתי לה, תחזרי מיד לגינה ותעשי פיפי. היא באמת קפצה חזרה פנימה, עשתה לי טובה ורחרחה כמה עלים. הנה חשבתי בלב עוד שניה היא משתינה ואפשר לחזור הביתה. אבל למיקה היו תוכניות אחרות. היא באמת התיישבה אבל לא כדי להשתין אלא כדי ליילל לי שאסכים לה לצאת משם. תעשי פיפי אמרתי בקול הכי רציני שיכלתי לגייס באותו רגע. ניסיתי לעזור לה על ידי השמעת הקול שמשמיעים לילדים כשרוצים לגרום להם לעשות פיפי. שכן שעבר לידי בדרך לזרוק זבל התפוצץ מצחוק למראה הכלבה שיושבת בתוך הגינה מאחורי הגדר ומכשכשת בזנב ואני שעומדת מולה ועושה פש פש פש. תשתיני כבר אינעל אחותך. עשר דקות אחרי היא שכנעה אותי לעלות הביתה. לא עשתה כלום. בשניה שנכנעתי והסכמתי שהיא תצא משם היא זינקה לתוך הכניסה, לא הפסיקה לקפץ משמחה כל הדרך הביתה במעלית, ועשר שניות אחרי שנכנסנו היא כבר הייתה מתחת לשמיכה, שמחה בחלקה שהסיוט שלה נגמר…

24-04-10_1819


 את מיקה אימצנו כשהיא הייתה בת חודש מצער בעלי חיים. היא הייתה כל מה שלא רציתי. פינצ'רית מעורבת, חומה ורגילה. יש לי ניסיון עם פינצ'רים. הם רעשנים, עקשנים, ויש בהם רוע. נכון לא כולם. רק אלה שאני מכירה. אבל מיקה שכבה בכלוב, עם עיניים גדולות ועצובות. סיפרו לנו שאותה אף אחד לא יאמץ כי יש לה רגל שבורה ואנשים לא רוצים לאמץ כלב פגום. באותו רגע שילמנו עליה ואמרנו זו שלנו.
כשהגענו איתה הביתה, הדבר הראשון שהיא עשתה היה לחרבן. לא האמנתי כמה הרבה יצא מהדבר הקטן הזה. אבל מיקה הייתה הפתעה אחת גדולה. בשבוע הראשון היא ישנה איתנו במיטה. היא נהגה לטפס על הכרית מעל לראשו של בעלי ולישון לו על הקרחת. אני הייתי קמה כל כמה שעות, שמה אותה על עיתון ואומרת לה פיש פיש, והיא הייתה עושה. ממש כלבה מושלמת. היא "נגמלה" די מהר ועברה לגור במיטות של הילדים. זה היה לפני חמש שנים.
עכשיו אנחנו עומדים ליד החלון ומחכים. מחכים לדקה של בלי גשם כדי שכבוד רוממותה תסכים לרדת לשרותים הגדולים למטה ואני אוכל לישון בשקט ששום שלפוחית לא הולכת להתפוצץ לי בבית.

אני כל כך שמחה שהחורף הסתיים ואוכל לחזור לשגרת הורדה שלא כוללת הכנה נפשית ובקשת רשות ממיקה להוריד אותה. אני שמחה שלפחות השנה סיימתי לעמוד בקור מתחת למטרייה ולקלל מתחת לשפם שאין לי את היום שגיליתי שאני מאוהבת בכלבה. תרתי משמע.

 

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.