עוד שבת של כדורגל. הנאה או סיוט?

קללות, איומים וטינופת. כך ביליתי את השבת האחרונה.

 אתמול הייתי במשחק כדורגל. השחקנים, נערים בני שש עשרה. האוהדים: הורים, אחים, דודים וסתם משועממים שגרים בסביבה.

בנוסף, היו שם גם כמה ילדים, בני כשבע עד תשע, אחים של השחקנים במגרש,אבל במקום לצפות במשחק הם העדיפו לשחק אחד עם השני. הם רצו ורדפו אחד אחרי השני ימינה ושמאלה וזה לא היה ממש מעניין עד שאחד מהם הוריד סטירה לילד אחר. ה"מוסטר" רץ כמובן בבכי לאימו. הילד היה ג'ינג'י וכידוע כשהם מסמיקים ולא משנה מה הסיבה, כל גופם הופך להיות אדום.

אימו של הג'ינג'י, רדפה אחרי הילד שסטר לבנה וצעקה עליו. "מה עשית לו? למה ככה? יהיה נעים לך שאני יחטיף לך סטירה גם?". הצרחות היו מלוות בתנועות ידיים לכל כיוון אפשרי כאילו מדובר בשעור קפוארה. הילד לא ענה לה, רק ישב, הסתכל עליה ושתק. זה כמובן הרגיז אותה עוד יותר. היא קראה לבן שלה שיבוא ויוריד לו סטירה בחזרה. במילים שלה. ברור שהכל נעשה בצרחות וגם מי שמאד רצה לא יכול היה להתעלם מהדרמה.

בשורה מאחוריי התיישבו כמה דקות לפני כן אבא ובת. היא בגיל צבא, הוא איש לא צעיר ולא קטן מימדים. הם באו לעודד נער שמשחק בקבוצה היריבה.

נחזור לאימא הכועסת. אחרי שהיא סיימה לצרוח על הילד שסטר לבנה, היא חזרה למושב שלה ובדרך צרחה בקולי קולות "בא לי לקחת את הראש שלו ולדפוק אותו ברצפה שיהיה לו ארוע מוחי. ראיתם מה הוא עשה לבן שלי?" גם אלו הן המילים שלה.

אותו אדון שישב מאחוריי אמר לבתו: "תראי. אם ככה ההורים מדברים ומתנהגים מה הפלא שהילדים אלימים ומרביצים?"

תוך כדי כל זה היה גם כדורגל במגרש. אחת האמהות מהקבוצה שלנו לא הפסיקה לצעוק, לקלל את השופט, את השחקנים של הקבוצה היריבה. האבא שמאחוריי גיחך רב הזמן ואמר, "מה יש לה? זה משחק של ליגת האלופות? איזה הגזמה".

ואז הבן שלו נגע בכדור. כמו פיל בחנות חרסינה הוא נעמד ושאג. כאילו כל השחקנים על המגרש יזוזו הצידה מכוח שאגתו ויתנו לבן שלו, שנכנס כמחליף כמה דקות לפני כן, פשוט לרוץ לשער ולהבקיע גול. הילד איבד את הכדור אחרי חצי דקה ושוב היה שקט יחסי מאחוריי, רק ביקורת על האמא הצועקת שלנו.

כשהסתיים המשחק האבא מאחוריי סיכם אותו בכך שאנשים לא נורמלים, אין להם דרך ארץ ויש להם הרבה חוצפה. יכול להיות שהייתי מסכימה איתו אבל…

כשנעמדתי והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות העפתי מבט לכיוון המקום בו ישב האדון עם בתו. מי שלא מכיר איך נראים מקומות הישיבה במגרשי כדורגל בארצנו צריך לדעת שמדובר בכסאות פלסטיק ממוסמרים למדרגת בטון. בדרך כלל במגרשים האלה אין סדרן או מישהו ששומר על הניקיון. בחורף הרוח והגשם קצת מרעננים את האבק והלכלוך, ובקיץ הצופים שבלית ברירה יושבים ו"מנקים" את הכסאות בעזרת המכנסים שלהם.

במקום בו ישבו האבא פיל והבת חיילת נותרה טינופת שלא הייתה מביישת את חיריה.  היא אכלה קלמנטינה ואת הקליפות, הגרעינים והמון מיץ מתוק ודביק זרקה על המושב לידה.  הוא פיצח גרעינים אכל תורמוס וזרק את הקליפות על הרצפה. המקומות הבודדים שנשארו נקיים היו איפה שהרגליים שלהם דרכו. כל סביבת המושבים שלהם הייתה פשוט מטונפת.

מי אמר: דרך ארץ? נימוסים? חוצפה? חינוך מתחיל מהבית?

על זה נאמר נאה דורש אבל מגעיל מקיים.

הבן שלי שחקן כדורגל. זה מה שהוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. אבל כשאלה פני הספורט, אלה ההורים והאחים של השחקנים לא בא לי. לא רוצה שזה מה שהוא יהיה. לא רוצה שהוא יחיה בתוך קללות, יריקות, אלימות ולכלוך. לא היה שום דבר ספורטיבי שם, גם לא במגרש אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר..

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.