בני הצעיר – נתן לי כרטיס אדום! איך הפכתי מאימא לאוהדת וחזרתי להיות אימא בחזרה….

משחק בברצלונה, הכוכב שלי קופץ מתכונן לנגיחה

משחק בברצלונה, הכוכב שלי קופץ מתכונן לנגיחה

כשבני הצעיר היה בן שש הוא החליט להתנסות בכדורגל. רשמנו אותו לבית ספר לכדורגל והזאטוט החל מסלול שנמשך כבר עשר שנים. יחד עם ההתקדמות שלו בתחום הספורטיבי, גם אני כאמא לשחקן עברתי תהליך. יותר נכון מטמורפוזה.
בשנה הראשונה של הכדורגל לא הייתי מאוד מעורבת. לא הייתה אוירה תחרותית בבית הספר לכדורגל, מדי פעם נערכו משחקים עם ילדים מקבוצות אחרות וסך הכל זה היה נחמד מאוד. הקטנטנים שרצים אחרים הכדור, הנעלים שעפו יחד עם הנסיון לבעוט והרצון הכל כך חזק לחקות את הגדולים ולעשות כל מיני תרגילים.
שנה אחרי זה, הילד החל לשחק בליגה.
ליגה זו אופרה אחרת. ליגה זו תחרות. זה לקום בשבת בבוקר לפעמים מאוד מאוד מוקדם כדי להספיק לאכול ארוחת בוקר מזינה ולהגיע בזמן למגרש. זה לנסוע לכל מיני מקומות בארץ, לכל מיני מגרשים. ליגה זה לשמוע הורים אחרים ואת דעתם על המאמן, אימא שלו ובאופן כללי על כל בני ישראל באשר הם. וליגה זה שופטים.
התאקלמתי די מהר כאמא לילד שמשחק בליגה. גיליתי שיש לי מה להגיד ופתאום אני מבינה מצוין את כל החוקים והכללים. לפעמים אפילו יותר טוב מהשופט עצמו. באותן שנים עוד ישבתי ביציע ועיקר העידוד שלי היה לצעוק לבן שלי עצמו כל מיני הגיגים משעשעים כמו: "נו, עוד גול לאימא"….או "אם לא תבקיע את השער הזה אין דמי כיס השבוע" וכו'.
בליגה כזו של קטנים משחקים שבעה שחקנים על חצי מגרש. האווירה מתאימה לגיל הילדים וקל להזדהות עם כל שחקן וכל הורה. היה משעשע, הייתה אוירה נחמדה ואז הילד התבגר.
המשחקים הפכו להיות של גדולים כלומר אחד עשר שחקנים לכל קבוצה, מגרש שלם.
אף אחד לא הכין אותי ואת סביבתי למשחקים "של גדולים". האווירה במגרש השתנתה, המתח והתחרותיות הורגשו ביתר שאת ואני התאמתי את עצמי בלי להרגיש אפילו למציאות החדשה. אף אחד לא האמין שזה מה שיקרה לי.
כדי להבין את גודל המהפך אני מציינת שלפני שהבן שלי נהיה ספורטאי אני אישית לא ממש אהבתי ספורט. לא לעשות, לא לראות ולא שום דבר שקשור בספורט. לא עקבתי אחרי שום דבר, ובגדול דעתי על ספורטאים ואוהדים לא הייתה חיובית במיוחד.
הבן שלי גילה את עצמו כשחקן ואני וכל מי שהיה סביבי גילה אותי כאימת כדורגל. (מלשון אימא). ממישהי ששנאה את המשחק, לא הבינה את החוקים וגם לא רצתה הפכתי להיות אימא שמבינה היטב את ההבדל בין פאול לפנדל, יודעת לזהות אופסייד ויש לה מה להגיד על השיפוט החד צדדי, על המאמן שאי אפשר להבין את ההחלטות שלו ועל השחקנים בעיקר של הקבוצה היריבה שחוץ מכדורגל עושים הכל (בושידו, גו'דו, כדור עף וכו').
עם הזמן מצבי החמיר. ירדתי מהיציע ועמדתי צמודה לגדר. היה לי מה להגיד לשחקנים שניסו ולפעמים גם הצליחו להוציא את הכדור מרגליו של צעיר בניי המתוק. צעקתי במלוא כוחי. לא קיללתי חלילה אבל הסברתי בדרכי שלי שככה לא מתנהגים ושיותר טוב שאימא שלהם תלמד אותם נימוסים ושאבא שלהם ילמד אותם מה זה ספורט בכלל וכדורגל בפרט. כשהשופט עשה טעות נוראית ושרק נגד בני הצעיר או הקבוצה שלו הסברתי לו שמשקפיים לא עולות כל כך הרבה כסף בימינו ושמיד אחרי המשחק ירוץ לעשות לעצמו כדי למנוע עוגמת נפש מהקבוצות שהוא ישפוט אחרינו. ועוד כל מיני כאלה.
אחרי כמה שנים של אמהות בצל הכדורגל, אחרי שגיליתי את השחרור מאגרסיות שאפשר לעשות במגרש איפה שכמעט הכל מותר, עברתי השנה גמילה.

למי שמבין - המסי הפרטי שלי.....

למי שמבין – המסי הפרטי שלי…..

קצת כפו אותה עלי. בני הצעירהוציא לי כרטיס אדום והודיע לי שאו שאני נרגעת או שהוא מרחיק אותי מהמגרש.
אז ברור שאני הולכת. אין מצב שלא אהיה שם עם כל נגיעה שלו בכדור. הוא גם נוהג להפריח לי נשיקה באוויר כשהוא מבקיע וזה משהו שאני מסרבת לפספס.
אבל למדתי לא להביע את דעתי בקול רם. (רק מי שיושב ממש צמוד אלי שומע אותי), למדתי לתעל את האגרסיות למקום אחר והאמת, אני נהנית עכשיו מהמשחק ומהשחקן הפרטי שלי הרבה יותר מבעבר.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.